What? – פרק 6

נהגתי לבית של בטי במהירות גבוהה שבוודאי עברה על החוק. הרגשתי שאני חייב להיות איתה. הרגשתי שאני ארגיש נורא עם עצמי אם לא היה כשהיא נשברת. לא הייתי כל כך בטוח מה אני מרגיש אליה עדיין, אבל ידעתי שיש שם משהו שאולי שווה לי לפתח. יצאתי מהרכב ולחצתי על כפתור נעילת הדלתות תוך כדי ריצה לתוך הדירה שלה. עליתי במדרגות בזריזות ופתחתי את דלת דירתה שלא הייתה נעולה.
״הגעתי הכי מהר שיכולתי.״ היא ישבה על הספה וחיבקה את ברכיה, היא לא בכתה כרגע אבל ניכר היה שבכתה לפני שהגעתי. עינייה היו נפוחות ואדומות ושבילי דמעות היו על לחייה. בטח הרימה את מבטה אליי ודמעות מלאו את עינייה בשנית. התקדמתי אלייה בצעדים גדולים ועטפתי אותה בזרועותיי נזהר לא למחוץ אותה. בטי כמעט ונעלמה בתוך החיבוק שלי וכששמעתי אותה בוכה חרישית לחזה שלי חיבקתי אותה חזק יותר. צרם לי לשמוע שהיא בוכה, היא חשובה לי ולא ידעתי איך לנחם אותה. רציתי כל כך לשמוע מה היה שם, כשהוא בא ולא ידעתי איך לשאול אותה. חשבתי איך להישמע מתחשב ולא זקנה רכלנית. היא התרחקה ממני מעט ואז ראיתי את הצד השני של פניה, לחיה אדומה ומוסמקת בסימן של יד שהלך ודהה. היא הזיזה את פניה באחת והזזתי אותן בחזרה לתחום הראייה שלי. ״מה זה?״ שאלתי והעברתי את אגודלי על לחייה. היא משכה ואפה ולא הביטה בעיניי, הרגשתי איך אני מתלהט לעצם המחשבה שמישהו מרביץ לה ונזכרתי באותו ילד בן חמש עשרה שפעמיים בשבוע מצא את עצמו אצל משרד המנהלת על קטטות אלימות בבית הספר. ״זה ממנו?״ שאלתי ובטי שוב לא ענתה. קמתי מהספה והתחלתי להתהלך בבית. בין הסלון למטבח ניסיתי להרגיע את המחשבות.
לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל.
המילים אבדו לי ודימיינתי איך האמבולנס נוסע מביתו של אבא של בטי ואותי אוזקים שוטרים על תקיפה. דפקתי את ידי על השולחן ופלטתי אנחה. החזרתי את מבטי אליה וגם היא הביטה בי.
״שב לידי.״ ביקשה בעדינות, הקול שלה כמעט ולא נשמע ולא הצלחתי להחליט אם זה בגלל שהיא פגועה או בגלל שהיא מפחדת שאתעצבן יותר. הרגשתי כמו ילד בגן שלקחו לו צעצוע, כמו מתבגר שקיללו את אמא שלו. התיישבתי בספה ומשכתי אותה אליי. ״הוא התקשר אליי למשרד ואמר שאם לא אראה אותו באופן אישי הוא עור למשרד. אז הלכתי לראות אותו.״ היא התחילה לספר ונשימותיו נעשו כבדות יותר. הרגשתי רע, הרגשתי שאין צדק ואבדה לי האמונה באנשים בעולם הזה. דווקא היום, אחרי שסינגרתי על אנס שללא ספק היה אשם, אני מבין את ההשלכות של המעשה. עליי לזרוק את התיק הזה ולא אכפת לי כמה הוא משלם. כסף בא וכסף הולך. גם אנחנו לא נשארים לנצח.
״אז הוא בא ואמר שאני גרועה ושהלוואי שלא הייתי באה לעולם מלכתחילה, שאמא שלי מסתכלת מלמעלה ומתמלאת בעצב. וכשהעזתי לענות לו הוא הרים עליי ידיים, כמו אז בגיל ארבע עשרה.״ היא משכה באפה ודמעותיה הרטיבו את חולצתי. ליטפתי את ראשה והיא החלה שוב לבכות לחזי.
״מה עשית?״ שאלתי אותה, זה השאלה הכי טובה שמצאתי וזה מה שיצא לי מהפה באותו רגע.
״איימתי שאתקשר למשטרה אם לא יילך מכאן, וכן אני רוצה ללכת למשטרה, פשוט לא עכשיו.״ היא ענתה על השאלה הבאה שלי וחיבקתי אותה חזק יותר. לא ידעתי מה לעשות, פחדתי עלייה, פחדתי ממנו. לא רציתי שתישאר לבד. הטריפה אותי העובדה שהא מסוגל לפגוע בה, היא כל כך קטנה ועדינה, היא כל כך מלאכית שלא ידעתי איך מישהו מסוגל בכלל להרים עליה את הקול שלו, שלא נדבר על להרים עליה יד. הנשימות שלה הפכו רכות וסדירות יותר אחרי כמה דקות של שתיקה וכשנשענתי על הספה כך שאני חצי שכוב עליה משכתי אותה איתי והיא שכבה על בטני בנוחות.
חשבתי על טיב הקשר שלנו, עם כמה שהיא חשובה לי, אני מפחד שהיא רק חשובה שלי. שאין פה שום דבר מעבר ואנחנו פשוט בוז ועובדת שחצו מעט את הגבול. היא עצמה את עינייה הגדולות והסימן האדום שהיה על לחייה כמעט נעלם לגמריי. העברתי את ידי על פניה והיא נשמה עמוק וחצי נרדמה.
״אולי תבואי לישון אצלי?״ הערתי אותה בעדינות והיא לא ענתה, היא קמה מהספה ללא מילים והתקדמה לחדר שלה. הלכתי אחריה, הרגשתי כאילו אני עוקב אחריי רוח. הצבע של עורה הלבין ולא חזר לעצמו, היא התהלכה בלי קול, רק הרגליים שלה זזו באיטיות והרגשתי צורך לחבק אותה כל כך חזק עד שתאדים ואולי אז הצבע יחזור ללחייה. היא הכניסה לתוך שקית של חנות בוטיק באיזור מברשת שיניים ובגדים למחר, תחתון וחזייה ויצאה מהחדר.
״היי,״ עצרתי אותה כשתפסתי בידה והיא הסתובבה אליי, מביטה בי בעיניים עייפות ושואלות, ״אני פה, אני לא עוזב אותך. הכל יהיה בסדר.״ אחזתי בפנייה וזה היה נראה כמו כדור בייסבול על כפפה, היידים הגדולות שלי והפרצוף הקטן הזה שלה שבא לי לתקוף בנשיקות. רכנתי אליה בעדינות ונישקתי את שפתיה. היא חייכה אליי חיוך קטן, שאפילו החיוך הקטן הזה, שהיה חצי אמיתי וחצי כדי לרצות אותי הספיק לי. היא הביטה בי עוד רגע והתקדמה ליציאה. היא בטראומה, זה ברור לי, וקשה לי לראות אותה ככה.

כשהגענו אליי הדבר הראשון שעשתה היה להתקלח. בזמן שהתקלחה ישבתי באסלה לידה, רק להיות שם. לשמור עלייה שהיא לא נופלת, לשמור שהיא בסדר.
״אפשר מגבת?״ היא שאלה והגשתי לה מגבת במהירות, היא יצאה מהמקלחת ונשארתי לשבת על האסלה. נשענתי לאחור ונשמתי עמוק, לא הייתי כל כך בטוח מה לעשות.
״לישון איתך?״ שאלתי אותה והיא ביקשה ממני רק לחבק אותה. היא סיפרה שכבר הרבה זמן היא שקלה לחזור לדבר איתו, וחשבה שלפחות יתנצל וירגיש מעט אשמה על הילדות שלה שהרס, רק קצת, אבל הוא נשאר אותו אחד מגיל ארבע עשרה, הוא לא שונה משום דבר שהכירה.
אחרי שחיבקתי חזק והבטחתי שיהיה בסדר, שאני כאן ואני כאן כדי להישאר איתה, אמרתי שהיא חשובה לי ואני לא מתכוון לוותר עליה, אף פעם לא. היא נרדמה בזרועותיי והתקשיתי להרפות את האחיזה ממנה גם כשנרדמה. ידעתי שאני חייב למצוא אותו, את הבן זונה הזה, אני אמצא אותו, ומשם אלוהים גדול.