אוסף של צירופי מקרים-הקדמה

אז… זהו. היום אני מתחילה ללמוד בבית הספר ״חטיבת ביניים סאמרפילד ע״ש וושינגטון״. בית ספר חדש. מורים חדשים. תלמידים חדשים. התחלה חדשה. הרחק מהחיים הישנים שלי. טוב, לא כל כך הרחק. רק שעתיים טיסה. אבל הבנתם למה התכוונתי. אני אמילי גיבסון. ואם תבקשו ממישהו לתאר אותי במילה אחת, הוא יגיד ״מוזרה״. אני לא נראית מוזרה. השיער שלי חום והעיניים שלי ירוקות. אני אמנם לא מתלבשת כמו בת נוער רגילה, אבל אנשים לא שמים לב לזה. הם לא שמים לב בכלל לשום דבר. הם חושבים שיש לי הפרעת קשב וריכוז, אבל הם טועים. ההורים שלי מבינים אותי. הם מבינים שאני פשוט שמה לב לכל דבר שקורה. ואנחנו עברנו דירה רק בגלל שהם הבינו אותי. היה לי נורא בבית הספר הקודם. לא היו לי חברים בכלל. אז עברנו דירה. כמה שיותר רחוק. אבל בואו נעזוב את העבר. כאן מתחיל הסיפור החדש שלי, או ליתר דיוק, אוסף צירופי המקרים שלי.