אור יקר
אור יקר,
היום, עברו 153 ימים מאז.
הרגשות עדיין לא חזרו, השמחה, העצב, האושר, הכל נעלם! .
הכל נעלם ברגע שנשבתה עם הרוח הקרירה.
הסתיו הגיע בשבוע שעבר.
עלים יבשים מטיילים בכל פינה ברחוב, אותו הרחוב בו לקחת אותי בפעם הראשונה לגן.
אני מתגעגעת לחמימות ולשמחה, אבל מאז, זה כבר לא אותו דבר.
בכל לילה, אני מסתכלת מהחלון, בחדר של שנינו, ומבקשת מהירח הלבן, שתחזור.
סיפרת לי שעל הירח יש שלג ולכן הוא כזה לבן, ושיום אחד, אתה תעשה לי שלום משם.
הגעת כבר לירח המושלג?
תענה בבקשה!
אמרת, שאתה לא תיתן לי לבכות לעולם, אז למה אני בוכה? ולמה אתה לא פה?
אמרת, שאתה תהיה איתי לעולם! אבל אני לבד.
למה הלכת?
תענה.
הירח כבר לא שולח לי חלומות טובים כמו שנהג לעשות כשהיית לידי.
אני מפחדת לישון, או לסגור את העיניים, אני מפחדת שתחזור, אפילו לשנייה, ואני אפספס אותך!
לאן הלכת?
אתה חוזר? בבקשה תגיד לי מתי? תענה!
אתה בסדר?
אתה דאגת לי כל הזמן, ועכשיו אני דואגת לך!
איפה אתה?
אני כבר כמעט ולא זוכרת את הקול שלך! אני רוצה לשמוע אותך לידי! לא בזיכרון!
למה אתה לא חוזר?
אף אחד לא עונה, כשאני שואלת איפה אתה! למה?
אור, אני התגעגעת אליך!
הריח,הדיבור,החום,האהבה הכל היה בך ונעלם איתך.
בכל ערב כשאני מביאה לירח אני מבקשת רק משאלה אחת .
בכל ערב כשאני מביטה לירח, אני מבקשת,
שתחזור!
תגובות (0)