אח גדול-הקדמה

ישבתי בשולחנון בעוד שיחקתי קלפים עם כמה ידידים מבית היתומים הזה. גם כן בית יתומים. אני לא יתום. אני נטוש. צריכים לעשות ´בית נטושים´ ולא בית יתומים. אז לא יסתכלו עליך במבט של ´מה קרה לך אחי?´. היו יודעים מה קרה לי. יש לי הורים נוראים שנטשו אותי..
אלכסנדר גריי. נשארו לי רק 3 חודשים עד גיל 18, מתי שאני יכול לעוף מהמקום הארור הזה. ההורים נטשו אותי מגיל קטן. 6 נראה לי. מאז הזיכרונות היחידים שלי הם איך שעשיתי כאן עבודות כדי לקבל לינה אוכל ולימודים, וברור שלא היה לי זמן איך שהוא להרוויח כסף לעצמי. אני רק רוצה לצאת מכאן ולחיות בעצמי ולעשות מה שאני רוצה. אם זה להשתכר או להסתמם או למות. העיקר לא כאן.
לבסוף ניצחתי במשחק הזה, והם הביאו את החטיפים שהיו להם. ואז נכנס המנהל והחבאנו במהירות את הקלפים.
"גריי, בוא איתי" אמר המנהל.
"שיט" סיננתי והאחרים החלו לצחוק ואכלו מהחטיפים שהביאו.
"אתם תחזירו לי בסוף" אמרתי להם באיום. יצאתי איתו מחדר ´המשחקים´ שבו ילדים קטנים מבלים, ואנחנו תקועים שם, כי שמו אותנו בהשגחה על הפרחחים הקטנים האלו.
"מה שלא אמרו עלי, לא עשיתי כלום" ישר אמרתי לו בעוד התקדמנו לחדרו.
"היום זה יום המזל שלך. באו לאמץ אותך" הוא אמר בגיחוך.
"מה?" שאלתי אותו מזועזע.
לא. לא, לא, לא, לא, לא! אין סיכוי! לא יכולים לאמץ אותי עכשיו, אני אצטרך להיתקע אצלם, זה לא הולך לקרות. בשום פנים ואופן לא. החופש שלי לא הולך להיגזל בגלל משפחה עלובה.
"מה ששמעת ילד. אתה יותר לא תעשה לי כאן בעיות" הוא אמר לי בקור ופתח את דלתו, ובפנים היו שני מבוגרים וילדה. ההורים נראו כבני שלושים, לגבר שיער כהה ולאישה שיער בהיר, ולשניהם עיניים כהות. בעוד הילדה נראת כבת 6, והיא עם שיער חום, ועיניים ירוקות בהירות וגדולות. לאומת המראה האפל שלי. שיער שחור ועיניים אפורות-ירוקות כהות.
"זו המשפחה החדשה שלך אלכס" אמר המנהל.
"אלכסנדר" תיקנתי אותו בסינון. שנאתי כשקראו לי בשם קיצור.
"אלכסנדר," התחיל המנהל, אחרי שתיקן את עצמו.
"אלו הם מירנדה ואליוט," הוא המשיך והציג לי את שני המבוגרים שלחצו איתי ידיים.
"וזו ביתם הקטנה, אליסה" הוא אמר והציג את הילדה הקטנה שהיה על פניה חיוך קטן והיא הסתכלה עלי בעיניים גדולות.
"יש לכם כבר ילדה, למה אתם צריכים אותי?" שאלתי אותם בקול ופניו של המנהל החמירו.
"תסלחו על דיבוריו, אמרתי לכם שהוא בעייתי" התנצל המנהל בפני המבוגרים, בעוד הילדה הקטנה המשיכה להסתכל עלי.
"תתחיל לארוז את הדברים ילד," התחיל המנהל ודחף אותי בעוד יצאנו מחדרו.
"אתה אח גדול עכשיו"