ברלין 1940-1942 ומה שקדם לכך מאת שחור על לבן פרק ג' (ואחרון)

בסוף 1928 המפלגה הטילה על תומס תפקיד אחראי בעיר שדה. הוא היה חבר מפלגה מזה כשלוש שנים ומילא כבר תפקידים בסניף שלו. "החבילה התפזרה. אחי שכר חדר בבית הוריו של חבר לעבודה, ומפתח-זהב קיבל עבודה כמורה לשפה ותרבות גרמנית בארגנטינה. כמתנת פרידה הוא נתן לי את החפץ בעל הערך היחידי שלא גזלתי ממנו, טבעת זהב עם אבן ירוקה שאני עדיין עונד על זרת יד שמאל שלי. אני דרשתי ממנו לחורר את שתי פטמותיו וקניתי לו את שני חישוקי הפלדה שניתלו מהן. משך כשנתיים היינו בקשר מכתבים מהם הבנתי שהוא שירת והקל על מצוקתם הכלכלית של שורה ארוכה של צאצאי-אינדיאנים עבי גוף, עם תווי פנים כבדים, עור כהה, שער שחור חלק ומבריק ואברי-מין גדולים, אבל לא הפסיק להתגעגע למה שקיבל ממני. עד שהגיע מכתב אכול אשמה בו הודיע לי על התאבדותם של הוריו. לא עניתי, והקשר ביננו נותק. איני יודע מה עלה בגורלו. הוא היה מאזוכיסט מושלם. משהו בתוכו, חזק יותר מכל גורם פנימי אחר ובלתי ניתן לדכוי, אילץ אותו לשאוף להעניק לגבר אחר את הזכות המוחלטת לעשות בו כרצונו, ולהיות אסיר תודה לו על שמסכים להשתמש בו. התמזל מזלי להיות הגבר האחר הזה משך יותר משלש שנים".

"גם עם אחי התכתבתי ברציפות. כפי שהנחתי מראש היחסים עם החבר לעבודה היו יחסים אינטימיים. הוא היה החודר והשולט. כעבור זמן קצר הם נפרדו והוא שכר חדר במקום אחר. הוא יצא עם נשים וכתב לי שבכוונתו להתחתן ולהקים משפחה, אבל תמיד הזכיר גם גברים, שלדעתו ניצל כספית, ולדעתי לא הבין שמה שנתן להם היה בהחלט שווה את הכסף ששלמו לו. בסוף 1934 הוא החליט להתגייס לצבא, 'בכדי לא להפסיד את המלחמה'. לפני שהתייצב לשירות ביקר אותי בברלין ובילינו חמישה-עשר יום יחד. שכרתי לו חדר ויצאנו כל ערב. הוא היה ממשיך לבלות אחרי שאני נאלצתי לחזור הביתה בכדי לישון כמה שעות לפני יום העבודה הבא. כשהייתי מגיע לחדר שלו אחרי העבודה הייתי מוצא אותו ישן, ואף פעם לא לבד במיטה. הייתי מעיר אותו, הוא היה קם, משלם לה או לו מצרור השטרות שנתתי לו כשהגיע, ומלווה אותה או אותו ערום לדלת. הוא היה בן 18 כשנפרדנו במינכן. בגיל זה הזין שלי כבר לא גדל. שלו כן, והמוצר הסופי היה מרשים".

"בפעם הראשונה בחיינו דברנו הרבה, וברצינות. לא ציפיתי מאחי צורך כל כך חזק להבין את עצמו ואת מה שקרה וקורה לו. הוא הגדיר את עצמו כדו-מיני. לדעתו אווירת המיניות ההומוסקסואלית בבית, שקלט עוד לפני שהבין מה בדיוק התרחש בין אבינו וביני, היא הגורם למרכיב ההומוסקסואלי במיניות שלו. העובדה שהוא יכול להנות משני צידי המטבע תמיד נראתה לו כיתרון, אבל לאחרונה הבין שלהיות בכל מקום מונע ממנו להיות במאה אחוז במקום אחד. הוא רצה חיי זוג קבועים. הוא חשב על נשואים ועל משפחה אבל לא ידע אם יוכל לוותר לתמיד על יחסים עם גברים. הוא לא שלל לקשור את חייו באלה של גבר אחר, ותהה אם הצבא לא משך אותו גם כעולם של גברים בלבד. דברנו על 'אותו יום, במקלחת…'. הוא טען שכבר מזה זמן קודם נוכחותי בקרבתו עוררה בו התרגשות נעימה וכמיהה לספוק שלא בדיוק הבין את טבעו. ספרתי לו על הזכרונות המיניים המוקדמים ביותר שלי, מקיץ 1910, כשהייתי בן שש. משפחתו של הנער שהקסים אותי התארחה בבית-קרובים שגרו לא רחוק מאיתנו. ראיתי אותו רק פעמיים, אבל לא שכחתי מה שראיתי. בפעם הראשונה הוא שחק בכדור עם עוד ילדים 'גדולים' מהשכונה בני גילו, ארבע-עשרה או חמש-עשרה. היום אני חושב שיתכן שמה שמשך את תשומת ליבי היה הניגוד בין החן הילדותי של התווים הקטנים של פניו, והצוואר הרחב, שרירי הזרוע התפוחים והשוקיים העבות והשעירות. למחרת ראיתי אותו שוב, יחף ולבוש רק במכנסיים קצרים, נשען בזרועותיו על גדר החצר של הבית בו התארח, משוחח עם בן המשפחה המארחת. פניו היו צרובות מהשמש והשפתיים שלו נראו נפוחות ואדומות. הוא נראה פחות מעודן, אבל זה רק הגביר את סקרנותי. אני לא זוכר אם מה שהרגשתי היה קשור באופן מודע לאיבר המין שלי או לזה שלו, שלא ראיתי, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שגוף של מישהו עורר בי תחושה של סוד בלתי מובן שרק מאוחר יותר ידעתי להגדיר כתשוקה. בשעות הערב המאוחרות יצאתי מהבית והתחלתי ללכת. אני לא בטוח שהתכוונתי לחפש אותו, אבל אני זוכר שחשבתי עליו. כשאימי הבחינה בהעדרי היא יצאה לחפש אותי והחזירה אותי הביתה. לא עניתי כשבקשה הסבר להתנהגותי. לא ראיתי אותו יותר. עד היום מלווה תחושה רפה של פתוי חושני את הזכרונות האלה".

"בסופו של דבר אחי כן הפסיד את המלחמה. בספטמבר 1939, עוד לפני שהיחידה שלו חצתה את הגבול, הוא נהרג בתאונת דרכים".

"הגעתי לעיר השדה בגיל 24. התפקיד שהוטל עלי היה לנהל ולהרחיב באזור שבסמכותי את רשת הסניפים המקומיים שהמפלגה שקדה על פרישתה בכל גרמניה, ולקדם את התפשטותה של תנועת הנוער ההיטלריאני. עד מהרה הבנתי שקנה המידה האמיתי לפיו תישפט הצלחתי בשליחותי תהיה יכולתי למצוא את הדרך להשתלב ברשת האינטרסים הכלכליים המסובכת שמאחורי חזית הפעילות הגלויה, ולנוע בה בהצלחה לטובתם של אלה שמוניתי על ידם".

"זמן קצר אחרי שהגעתי הכרתי את הרמן, גבר קרוב לגיל חמישים שהתגורר באחוזה מחוץ לעיר, בן למשפחה אריסטוקרטית עשירה מאד ממוצא הונגרי שתמכה במפלגה מאז היווסדה. הוא עצמו לא התעניין בפוליטיקה. אחרי הפגישה הראשונה היו עוד פגישות, תמיד ביוזמתו, והתידדנו. הוא אמר שפשטותי מצאה חן בעיניו. כבר בפעם הראשונה שהזמין אותי לארוחת ערב הוא לימד אותי שעור בעל ערך, לא להוסיף סוכר ליין שהגישו לי, והסביר לי את היתרונות של נעלים תפורות ביד לפי מידה. הוא עודד אותי לספר לו על העבודה שלי, הקשיב לי בתשומת לב, והעיר הערות שעזרו לי לראות ביתר בהירות את הדרך הנכונה לפעול. למרות שהבעת פניו האדישה כאילו, גופו הרפוי והנינוח, והטענה שהשמיע לעיתים קרובות שכל מטרתו בחיים היא להפיק את מירב ההנאה מזכויות היתר שלו ומעושרו יצרו את הרושם המוטעה שמדובר בגבר פסיבי, מרוכז בעצמו ומנותק מההיבטים היותר מורכבים של המציאות, הוא היה עירני, חד אבחנה, מהיר מחשבה, ערמומי ומנוסה. הדרכתו עזרה לי להמנע מטעויות מסוכנות, לעשות טובות לאנשים הנכונים, להעלים עין במיקרים בהם זה היה כדאי, ללמוד סודות, לכרות בריתות ולסלק אויבים, ואחרי תקופה קצרה הבטחתי לעצמי את תמיכתם הבלתי מעורערת של רוב האנשים בעלי המשקל באזור. הוא היה מורה מצויין ואני הייתי, לטענתו, תלמיד מחונן. למרות העובדה שלסמכותי היה רק גבוי מפלגתי, לא מימסדי, הייתי למעשה מבחינות רבות כמעט כל יכול באזור שהופקדתי עליו. עמדת הכוח שקניתי לעצמי איפשרה לי להביא תועלת ורווחים נכבדים לאלא ששלחו אותי, ולגרום נזק ליריביהם. הצלחתי בעיר השדה וקשריו של הרמן סללו בהמשך את דרכי לברלין ולעמדה אותה אני תופס היום".

"הדרכתו של הרמן היתה גם זו שאיפשרה לי להתחיל לצבור את הכסף והרכוש המאפשרים לי להנות היום מבטחון כלכלי, ולרכוש את הכישורים שאיפשרו לי לחשוב בגדול בהמשך. הוא לימד אותי לראות, מתחת למציאות הנראית לעין, את המבוך התת-קרקעי בו האבחנה בין 'חוקי' ו'לא חוקי' היא חסרת חשיבות, ושרק הטיפשים לא מודעים לו או אינם מסוגלים למצוא את דרכם בו ולנצל אותו לטובתם".

"בתקופה הראשונה של עבודתי בעיר השדה הפכתי לבעליו של השעון שבדיאבד היה השעון הראשון באוסף השעונים שלי. הוא היה צמוד לפרק היד של איש שישב מולי במשרדי ומשך משום מה את תשומת ליבי. היד היתה מונחת על השולחן. מבלי לחשוב פעמיים הורדתי ממנה את השעון והנחתי אותו בכיסי. האיש אפילו לא מצמץ. הוא היה אחד האנשים החזקים באזור, אבל מצבו היה אחר יאוש. הוא היתגרה במישהו שאת הכוח שעמד מאחוריו הוא לא העריך נכון, הציל בקושי את חייו אבל הפסיד את השפעתו ואת כל רכושו. הראיתי את השעון להרמן, שהחמיא לחושים שגרמו לתשומת ליבי להתמקד בו, ונתן לי הסבר ראשון על האפיונים שגורמים לשעון להיות בעל ערך מבחינתו של מבין ענין-טעם. ענדתי את שעון הפלטינה הזה יום-יום משך כמעט חמש-עשרה שנים, עד שהחליף שוב בעלים".

"הנהג שהביא אותי לעיר השדה מעיר המחוז נשאר לישון לילה אחד, לא היה בטוח אם הוא רוצה או לא, אבל בסופו של דבר גרם לכך שהלילה הראשון שלי בדירה שהכינו לי היה טוב. אחרי זה הענינים לא היו פשוטים. היפקתי את כל מה שרציתי מנער צעיר שמשך את תשומת ליבי בין תלמידי כיתת בית ספר במכנסיים קצרים בשעור התעמלות בזמן בקור קצר באחד הכפרים בסביבה, וחזרתי לבקור נוסף, אבל משך חדשים נאלצתי להסתפק בהרבה פחות מזה. עד שהחלטתי שכך אני לא מוכן להמשיך. במסעדה שבה הייתי אוכל ארוחת צהריים עבד מלצר צעיר עם חזה רחב ושפתיים בשרניות. הוא היה בגובה ממוצע, בטוח בעצמו, מהיר ומיומן בעבודתו , ונראה נקי, רענן ובריא. ראיתי אותו כל יום ורציתי אותו. בירור קצר עליו הוכיח שמצבו מתאים לכוונותי. יום אחד חיכיתי שהמסעדה תתחיל להתרוקן והתרוצצות המלצרים תירגע, ועשיתי לו סימן להתיישב מולי. שאלתי אותו אם היה רוצה לחפש עבודה בעיר אחרת. הוא הופתע ואמר שלא, שהוא נשוי מזה שנה ואשתו בהריון, שלא מזמן קנו דירה, ששניהם נולדו במקום… את כל זה כבר ידעתי. שאלתי אותו מה היה מוכן לעשות בכדי למנוע מצב שבו אף אחד בעיר לא יהיה מוכן להעסיק אותו. הוא דחה את דברי בצחוק כבלתי מתקבלים על הדעת, אני שמרתי על הבעה רצינית והתעקשתי, ובהדרגה ראיתי איך מה שהוא ידע עלי ועל עצמת כח השכנוע שאני יכול להפעיל חודר להכרתו. הוא נראה מודאג. אמרתי לו שאני צריך מישהו שיעזור לי להרדם בלילה עייף ומרוצה. עכשיו הוא נראה מופתע ומפוחד. מסרתי לו את כתובתי ואמרתי לו מתי להתייצב שם".

"הוא היה דפיקה טובה. לפי כל הסימנים הוא היה בתול, אבל חור התחת שלו התרחב בגמישות סביב הזין שלי כבר בפעם הראשונה. הוא לא אהב לא את מה שעשיתי לו ולא את מה שגרמתי לו לעשות. מורת הרוח, הכאב, הדחיה, השנאה, הזעם והתוקפנות העצורה שראיתי על פניו, בכיו ותחנוניו הקולניים שאסתפק במה שכבר נתן לי ואניח לו ללכת, היו הליווי האידאלי לתחושות שסיפקו לי הגוף השרירי והשעיר והתחת המוצק שהתגלו מתחת למדי המלצר. הגעתי לשיאים של התרגשות ולאורגזמות שזיעזעו אותי עד מוח העצמות. היעוד האמיתי שלי כחית טרף מינית שהיה קבור עד אז תחת כובד משקלם של מוסכמות ועכבות, פרץ להכרתי. כשגמרתי להשתמש בו פקדתי עליו לשכב על הגב, לפסק את הרגליים ולאונן, עד שגמר. כשנרגע הבהרתי לו את המצב במונחים אפילו יותר ברורים מאלה שהשתמשתי בהם במסעדה".

"לקבל שרותי מין באופן קבוע וללא שום מאמץ היה הסיום האידאלי לכל יום עבודה מייגע. אלא אם כן פטרתי אותו מכך מפורשות מראש, המלצר בא אלי כל ערב משך קרוב לשנתיים. לא היה צורך לחדש את איומי, אני מניח שהסיפורים שהסתובבו בעיר על מה שהמפלגה, כלומר אני, מסוגל לעולל למי שמתנגד לה הרחיקו כל הרהורי כפירה מדעתו. לפעמים תהיתי איך הוא הסביר לאשתו את שעות העבודה הארוכות שלו… החופשות של המלצר מהחובה לשרת אותי נבעו מכך שלפעמים היה מישהו אחר שעשה את זה במקומו, אבל בכל המקרים, למרות ההתלהבות הראשונית שגבר זה או אחר עורר בי, אחרי זמן קצר רציתי שוב אותו. גיליתי איך לגרום לו להנות מספוק של צרכים שהסתתרו מעבר לסף תודעתו ושעוררו בו דחיה, ובכל פגישה הבסתי אותו פעמיים: כפיתי עליו לשרת אותי ולהניח לי לעשות בגופו ככל שעלה במוחי המשולהב, ואחר כך אילצתי אותו להתמסר בעל כורחו לאינסטינקטים שרצה בכל מעודו להתכחש להם. גירה אותי לראות איך הבעת הזוועה והגועל על פניו נמחקת על ידי תחושת העונג הכפוי המתפשטת עליהם, איך הגבות מתכווצות, המצח מתקמט קצת, העיניים נסגרות, הנחיריים נפערים והפה נפתח למחצה, עד שנשימתו נעצרת, פניו מתעוותות וכל גופו המוצק מיטלטל מעצמת הקלימקס, וצעקה לא אנושית נפלטת מהחזה הרחב. לפעמים, נסחף בעוצמת ההתרגשות, הייתי מלקק את מה שפלט".

"לפני שעזבתי את העיר ביטלתי את המשכנתא שלו בבנק. מצבי הכלכלי אפשר לי לעשות זאת ללא קושי ואהבתי לחשוב על עצמי כעל הכלאה נדירה של אינסטינקטים של חיה וגינונים של בן-תרבות".

"הרמן הפך לאישיות המשמעותית ביותר בחיי. הידידות איתו עוררה בי רגשות שתיארתי לעצמי שיש לבנים כלפי אבות שלא הפכו אותם למאהבים שלהם. לא נטלתי שום החלטה חשובה מבלי להתייעץ איתו. הוא שכב עם נשים. הן הגיעו מברלין, שתיים-שלש בכל פעם, וכלל בלתי ניתן להפרה שקבע לעצמו לא איפשר לאף אחת מהן לשהות באחוזה יותר משבועיים. הוא חפש במין סוג של התעלות רוחנית שהיה זר ובלתי-מוכר לי. בשלב מסויים הוא הציע להעמיד את הנשים ששכר גם לרשותי ואמרתי לו שאני מעדיף גברים. נפתחנו זה בפני זה גם בנושא הרגלי המין שלנו וגילינו שלמרות ההבדל הבסיסי, היה לנו גם משהו משותף, זה שהרמן כינה 'העונג האפל'. הוא ידע הכל על ענויים המפיקים את מיטב הביטויים החזותיים והקולניים של אי-נוחות, פחד וכאב, מבלי לגרום לסיבוכים בלתי רצויים. ממנו שמעתי לראשונה, למשל, על השמוש בזנגביל שלא לשם אפיית עוגיות לחג המולד, וממנו קבלתי במתנה את זוג אתבי-הפיטמות המשוננים הראשון שראיתי בחיי".

2.7.1941: "בעיות קטנות שהיו להן פתרונות פשוטים לפני המלחמה הן עכשיו בעיות גדולות. רצועת התזמון במכונית שלי נקרעה. כל מה שיכלו לעשות עבורי במוסך זה להוסיף את שמי לרשימת ההמתנה להגעתם של חלקי חילוף, במועד בלתי ידוע. כל חלקי החילוף שלא הוחרמו לטובת הצבא וכל חלק בר-שמוש שמפורק ממכונית בלתי נתנת לתיקון הם בידי אנשי השוק השחור, והמחירים מופקעים. הקצבתי למקס יומיים בכדי שיתרוצץ בין מוסכים ומחסנים בכל העיר בחפוש אחר רצועה מתאימה. הוא חזר בידיים ריקות. העמידה הכנועה שלו עם הזרועות התלויות לצידי הגוף, המבט המתחמק-מפוחד המגעיל בעיניו והקול הרועד שבו בישר לי את כשלונו רק הגבירו את הזעם שלי. הוא קבל את כל מה שבהטחתי לו מראש שיקבל אם לא יבצע את המוטל עליו, עם ריבית, משך אחר-צהריים שלם. העבריין הקטן פתר את הבעיה בלילה אחד. הרצועה שהשיג גנובה. אף פעם לא שלמתי לו בכסף עבור השרותים שלו, אבל הפעם הוא נקב במחיר. נתתי לו את מחצית הסכום. המחסור הופך אותנו לתלויים בטפוסים כמוהו ומסוגו, והם מוצצים את דמנו. אני מקווה שאחרי המלחמה, כשכבר לא יהיו נחוצים, ירו בכולם".

4.7.1941: "לפעמים אני מדמיין שאבי הנער נהרג בדרך כלשהי. האם אוכל לאמץ את הנער? בכל מקרה אני אהיה האיש הנכון להעניק את חסותי לאלמנה וליתום".

7.7.1941: "הנער יבלה את חודש אוגוסט במחנה קיץ של הנוער ההיטלריאני בפלדאפינג, לא רחוק ממינכן, על חוף אגם. הוא נרגש, לפעמים נלהב, אבל גם קצת מודאג, ואומר שיתגעגע לסוס… אני שונא את המחשבה על חודש שלם בלעדיו. הוא סיפר לי שאביו הזהיר אותו ללא סייגים בפני כל פעילות מינית, או התנהגות העלולה להיות מפורשת ככזאת, במחנה. חיזקתי את ההזהרה. אני מקווה שישלוט על עצמו, אבל אני לא בטוח".
…

12.7.1941: "לראשונה אני מתקשה לאזן את הוצאותי השוטפות. יש פחות אנשים שאני יכול לאלץ אותם להעביר לידי סכומי כסף רציניים: הרבה עשירים נעלמו או התרוששו, והרבה עשירים חדשים מוגנים על ידי אותה עילית שמאפשרת לי לפעול כרצוני, והם מחוץ לתחום. אני פושט בלי רחמים את עורם של אלה שכן נופלים לידי. אין דבר שאיני מסוגל לעשות בכדי להביא לכך שמי שאני מסכים להמנע מלאמלל אותו, או מוכן לפעול לטובתו, ישלשל את שכרי לכיסי במלואו, בכסף או בשווה כסף, עד הרייכספפניג האחרון".
…

22.7.1941: "בשורה טובה: מוסקווה הופצצה!".

25.7.1941 עם הנץ השחר: " אתמול אבי-הנער הגיע מוקדם מהרגיל. בלילות שאני משער שהוא יבוא השינה שלי קלה. התעוררתי לגמרי ברגע ששמעתי את המפתח ננעץ בחור המנעול וקפצתי מהמטה. הוא נראה מרוצה מכך שמצא אותי מוכן, סימן לי לשבת על המיטה והודיע לי ש'הלילה נשחק קצת עם הציצים שלך. קראתי בעיתון שסרסור חתך במספריים את הציצים של זונה שסרחה וחשבתי עליך… אז בו נתחיל, ונראה לאן נגיע…'.

לא ציפיתי לזה. הוא אמר לא פעם מה עמדתו בנושא: האשכים והפטמות הם הדרך הכי יעילה להכאיב ישירות למוח. לציצים יש יתרונות משלהן כי כמות קטנה של אנרגיה על מעט עור גורמת לכל כך הרבה כאב… וזה גם אומר לקורבן שלמעשה הוא לא יותר מאשה… אבל הוא אוהב 'לטפל בביצים', כי זאת 'פגיעה ישירה בזכריות' של מי שהוא מתעלל בו.

הוא רצה שאכין את הפיטמות שלי במו ידי למה שיבוא אחר כך. הוא רצה אותן 'זקופות, מלאות דם ורגישות'. תפסתי את הפטמה הימנית בין האגודל והאצבע של יד שמאל ועשיתי בה מה שהוא אמר לי: מחצתי אותה חזק, סובבתי אותה ככל האפשר בכוון השעון, חיכיתי עד שהורה לי לסובב אותה בכוון ההפוך, וחוזר חלילה. ואז חזרתי על התהליך עם הפטמה השמאלית. הוא הסתכל במבט מרוכז על כל תנועה שלי. כשהורה לי להפסיק. הפטמות שלי היו קשות וחמות, אבל הוא חייך בזלזול, תפס אותן בין אצבעותיו ומחץ אותן בעוצמה של מדחס. "מרגיש את ההבדל?" הגוף שלי התרומם באויר, מה שרק הגביר את הכאב. קפאתי על מקומי. 'להמשיך או להפסיק וללכת?'

לא ציפיתי לשאלה הזאת וידעתי שהוא לא מתכוון להתחשב בדעתי, אבל היה מוזר לשמוע את עצמי מבקש שישאר. הוא חייך בשביעות רצון ופנה אל קהל בלתי נראה: 'רבותי! הילדה אוהבת שמשחקים לה בציצים!' ואז פנה שוב אלי: 'אז תבקשי יפה!" אחרי שביקשתי יפה הוא רצה שאגיד מה בדיוק אני מבקש שיעשה, ואחר כך רצה שאתחנן… משך כל הזמן הוא המשיך לסובב את הפטמות שלי ובכל פעם ששנה כוון כל הגוף שלי התעקם לצד המתיחה בנסיון להקל במשהו את המתח והכאב, והוא חייך בהנאה… ידעתי שאנחנו עדיין רק במבוא.

הוא פנה למגירת הצעצועים. כשפתח את המגירה והסתכל פנימה ידעתי בדיוק במה קיוויתי שלא יבחר, וידעתי גם שזאת תקוות שווא. הוא הוציא שני מהדקי מתכת בעלי שיניים דומות לאלה של תנין, מחוברים בשרשרת; האתבים שהרמן נתן לי במתנה לפני יותר מעשר שנים. לא ניסיתי להסתיר את הבעת הפחד בפני. הוא הביט אלי עם חיוך של הבנה הדדית. הוא שם את המהדקים על השולחן, צירף אליהם אזיקים וחבל, הסיר את השעון מפרק היד שלי, אסר את זרועותי מאחורי הגב, קשר את קרסולי וירכי, והתיישב על הכורסא ממולי. הקושי של תווי פניו הודגש על ידי הבעה של רכוז וציפיה. שני חריצים הופיעו במצח, בין שתי העיניים שלו.

הוא לקח את האתבים ביד, קירב אותם לפנים שלי ופתח וסגר אותם מול עיני, לאט, שוב ושוב… הוא רצה שאחשוב על מה שמחכה לי ולא הצלחתי להמנע מכך . הוא לא מיהר. הוא שיפשף את האתבים בפנים שלי, הצמיד אותם לשפתיים שלי, דרש ממני לנשק אותם, ללקק אותם, לטעום אותם… ללחוש להם שאני אוהב אותם… אחר כך הוא חג איתם עיגולים סביב שרירי החזה שלי… פתאום הוא מחץ שוב כמו בצבט בין שתי אצבעות אחת מפטמותי, סובב אותה בחוזקה והצמיד בתנועה מהירה אתב לחלקה העליון, הרחוק ביותר מהבסיס. מיד אחרי זה גרם לשיני המתכת של האתב האחר להסגר על קצה הפטמה השניה. הכאב זינק לי ישר למוח. צעקתי. גופי ניזרק מצד אל צד, טלטלתי את ראשי, התפתלתי. תנועות גופי גרמו לשרשרת בין האתבים להתנדנד לכל הכוונים באופן שהגביר את הכאב. הוא נראה משועשע ומגורה. התחלתי לבכות. משך שניות ארוכות ואיומות לא היה מקום בראשי לשום דבר פרט לכאב, אבל לאט לאט התחלתי להירגע. הוא לקח את השעון שלי ותלה אותו על השרשרת, שנמתחה. 'מה שמושך את הציצים שלך כלפי מטה זה זהב, ויהלום, והדגל של הרייך… אני מקווה שאין לך טענות…' עשיתי כל מה שביכולתי לא לזוז. לא הצלחתי להפסיק לבכות.

הוא לא הסיר את עיניו ממני. בכל פעם כשהכאב הפך לפחות חד ויותר עמום, הנשימות שלי הפכו מעט יותר סדירות והייבבות החלו להרגע הוא דאג שהבזק חדש, מהיר, של כאב יכה שוב במוחי. הוא משך בשרשרת, טלטל את השעון, הקיש באצבעותיו במהדקים, סובב אותם והחזיק אותם שניות אינסופיות במקומם לפני שהרפה, ניתק את שניהם ביחד במשיכה פתאומית שגרמה לשיא חדש של כאב, והניח לשיניים להסגר שוב על הפטמות הפצועות מיד כשהבחין בסימני הקלה בפני. הוא פער את לוע האתב, הניח לשיניים התחתונות והעליונות להתקרב ולהסגר חלקית על קצה הפיטמה, השאיר אותו שם כמה שניות ופתח אותו שוב, וסגר שוב קצת יותר, השאיר אותו במקום קצת יותר זמן… בצד אחד, ואחר כך בצד שני… זה פעל כמו הבזקים של אור על מוח של חולה אפילפסיה: כל הגוף שלי התעוות והתנער עם כל הצלפה חדשה של כאב. הוא סטר לי בכח בכל פעם שהבכי השקט שלי הפך שוב ליבבות קולניות או כשגופי נרתע אינסטינקטיבי מהיד שלו. הבעת ההנאה המאופקת על פניו נעשתה יותר פראית כשדיווח לי שהציצים שלי מדממות והזין שלי זקוף.

ואז הוא הסביר לי את התהליך שיביא לכך שיתיר לי לשחרר את הפטמות שלי משיני המהדקים. אני אמצוץ לו את הזין עד שיתקשה ואז אדאג לכך שהוא יגמור בתחת שלי. פעמיים".

הוא שחרר אותי מהאזיקים והתיר את החבלים, התפשט ונשכב על הגב. גם במצב הנואש שבו הייתי הגוף הגדול, השרירי והשעיר שלו עצר את נשימתי ותשוקה פילסה את דרכה בין להבות הכאב במוחי. עשיתי מה שדרש ממני. כל תנועה ירתה שוק של כאב חריף מהפטמות המעונות שלי, אבל הנחש הלבן שלו התארך, התקשה והזדקף. כרעתי מעל האגן שלו, הפרדתי את שני חלקי התחת שלי, מיקמתי את הזין הזקוף מול החור, התישבתי עליו, והתחלתי לדפוק את עצמי איתו. כל עצב בגופי התחנן שאמנע מלזוז, אבל ידעתי שאין לי ברירה אלא להמשיך בכל כוחותי עד לקו הגמר. הוא לא זז, עיניו לא משו ממני. החיוך האירוני שלו גילה עד כמה הוא נהנה להסתכל בפני המעוותות מסבל, שטופי הזיעה והדמעות, בפטמות הפצועות שלי ובגופי המתפטל בכאב. המשכתי להתרומם ולרדת, ללחוץ ולהרפות, לעסות ולחלוב. הסדיזם שלו פעל לטובתי. ככל שמצבי נעשה נואש יותר התרגשותו גברה, ועד מהרה הבחנתי בסימני התלהטות ראשונים: גוון אדום השתלט על עור פניו וצווארו. תחושת הנאה החלה חודרת לאט לאט גם להכרתי, וגלי הכאב מהפטמות כאילו אבדו משהו ממשמעותם והיו פחות קשורים אלי. זיעה הופיעה על מצחו. רציתי להתכופף וללקק אותה.

הקלימקס שלו לווה בצעקה ארוכה שלי: הוא הצמיד אליו בכוח את גופי באופן שמחץ את החזה שלי כנגד גופו המתפטל וגרם לכאב להכות בי באופן שלא הכרתי עד אותו רגע. כשגופו רפה, הוא הוציא את הזין שלו ממני וציווה עלי להתחיל מחדש. בפעם הראשונה בחיי הכנסתי לפה שלי זין שרק יצא מתחת, מכוסה בזרע ובמיצים אחרים, אבל באותו רגע רק שמחתי להרגיש שהוא לא איבד הרבה מזקיפותו. עבדתי עליו בהחלטתיות של מי שכל דרכי הנסיגה שלו נחסמו, מבלי להתחשב בכאב. הבעת פניו היתה מרוכזת וקרה, אבל הזין שלו הראה שהוא אהב את מה שעשיתי לו ואת מה שהכאב עשה לי. התישבתי עליו שוב. הוא נהיה יותר גדול וקשה בתוכי. אני חושב שלא הייתי בהכרה מלאה כשהוא התפוצץ שוב בתוכי: לקח לי כמה שניות להפסיק לקפוץ על הזין שלו ולחפש בפנים שלו אות לכך שהסיוט נגמר. הוא הניד בראשו באופן כמעט בלתי נראה לעין. ניתקתי בזהירות את האתבים. ברגע הראשון הכאב הגיע שוב לשיא חדש, ואז הוא הלך ונחלש והפך לעמום. אדוות קלות בבסיס הזין שלי ודגדוג קל בעטרה שהתגברו במהירות בישרו לי מה עומד לקרות שניות לפני שזה קרה, ואז המעיים שלי התחילו להתפתל סביב המוט העדיין קשה בתוכי וכל גופי נשטף באחת מאותן האורגזמות האלימות, המתנפצות, שאני זוכה בהן רק אחרי שעות של הכנה שמביאה את מערכת העצבים שלי למצב קרוב לנקודת שבירה. נשכבתי לצידו. עטפה אותי תחושת הקלה, כמעט אושר, מלווה ברגשות תודה לאיש ששכב בעיניים עצומות לידי. לא העזתי לגעת בו, אבל הייתי האדם המאושר בעולם אם היה מעביר אצבע קלה אל פני.

הוא קם, שמעתי את זרם השתן שלו מצלצל במי האסלה ואחר כך את המים זורמים בברז הכיור, כשחזר הוא נראה רענן ומסודר ופנה מיד לדלת היציאה. עצמתי את העיניים בתקווה לישון קצת לפני שאצא לעבודה".

25.7.1941 בערב: "כשהתעוררתי בדקתי את הנזקים מול הראי. הפטמות שלי נראו כאילו ניגרסו, עם חתכים וחתיכות עור רופף, וגלדים התחלתיים על קצותיהן. כיסיתי כל אחת מהן ברטייה בכדי למנוע את החכוך עם החולצה, אבל בכל רגע משך היום הייתי מודע להן. לא הפסקתי לחשוב עליהן, ועליו, ועל חוסר האונים שלי".

"נבוכתי כשראיתי את מבט הדאגה והחמלה בעיניו של הנער כשמצבי נחשף לפניו. הרגשתי מושפל על ידי הפטמות המעונות שלי. הן עדיין נפוחות, אדומות, ופצועות. אמרתי לו שזה קרה בפגישה עם אביו, הלילה. 'למה הוא עשה לך את זה?'

עניתי לו במשפט ששמעתי ממנו: 'הוא אוהב להכאיב לי'.

'אה!' רצונו של אביו הוא חוק, ולהתמסר לו ולהכנע לרצונו היא זכות. אין עוד מלבדו. 'הכי טוב לא להרגיז אותו, זה מה שאמא שלי אומרת שצריך לעשות'.

'לך הוא מכאיב?'

'רק לפעמים, כשמגיע לי. הוא אומר שיש לי מזל שיש לי אבא שמחנך אותי'.

'גם לאמא הוא מרביץ?'

'לא. אבל היא תמיד עושה מה שהוא רוצה ולא עושה מה שהוא לא מרשה לה'.

'מה הוא לא מרשה לה?'

'לשים לק על הציפורניים… לצבוע את השפתיים, ללבוש גרבי משי, לדבר עם גברים ברחוב… לדבר בטלפון כשהוא לא בבית…הוא גם לא אוהב שהיא שולחת מכתבים למשפחה שלה מבלי להקריא לו אותם קודם, אבל את זה היא דווקא כן עושה, אבל הוא לא יודע. לפני שהיא התחתנה איתו היא היתה מאורסת למישהו אחר, שהוא עכשיו טייס בחיל-אויר. סבתא אמרה לי שאבא השתלט לה על המוח ועוד לפני שידעה מה באמת כדאי לה היא ביטלה את הארוסים והתחתנה איתו. בגלל זה סבתא לא באה אף פעם לבקר אצלנו. שמעתי את אמא שואלת עליו מישהי שפגשנו ברחוב ושהבנתי שמכירה את משפחת הטייס. היא מפחדת שיקרה לו משהו במלחמה. זה אומר שאיכפת לה ממנו. גם את זה אבא לא יודע' ".
…

"איבדתי את שיריון הדמוי העצמי הגברי והתוקפני בו הייתי עטוף שנים. איני גאה בעצמי, אך עולמי הפנימי רגוע מאי-פעם. אני משועבד לגבר אחר ומנוצל על ידו, אני מתחלק איתו וברשותו באהבה ובגוף של זכר שני, צעיר וכנוע, וכל מה שאני רוצה זה שהכל ימשך כך לתמיד…".
…

30.7.1941: "הנער יוצא למחנה הקיץ מחרתיים. מחכה לי חודש שלם בלעדיו. אימו תבלה את החודש עם משפחתה. אביו נשאר בברלין ".

"כשאמות ימצאו על צווארי שרשרת עם מדליון ובו תלתל בלונדיני זהוב".
…

3.8.1941: "האיום לשלוח אותו לרוסיה לנקום את נקמת האשכים הכרותים של אביו הוא מטה קסם מחולל נפלאות. מספיק שאזכיר למקס את החזית המזרחית בכדי שיפיג את שעמומי וישעשע אותי משך שעות. הוא מתחנן שאחוס עליו, מתפלש לרגלי, מבצע בדבקות כל הוראה טפשית שאני נותן לו, משפיל את עצמו בכל דרך, מציע לי להתעלל בו ולנצל אותו בדרכים שאפילו לא עלו בדעתי… עד שאני מאבד עניין בו, ושולח אותו עם בעיטה בתחת להתקפל ככלב בפינת המשרד ואוסר עליו לזוז משם עד להוראה חדשה. אם אני מזכיר את חזית המזרח כשאני דופק אותו אצלי בבית בכדי לדרבן אותו לגוון את קשת ביצועיו, הוא מרקיד כל סיב בשרירי התחת שלו סביב הזין שלי, או מגיע עם הלשון בתחת שלי לנקודות שרק הוא יודע למצוא".
…

"בבחירות לרייסטאג בספטמבר 1930 זכינו בניצחון מטיאורי".

"אחרי שתי שנות עבודה בעיר השדה הרגשתי שאני מוכן להתקדם הלאה וגם הממונים עלי חשבו כך. בתפקיד החדש שלי השתייכתי ליחידה שפיקחה על ניהול עניני המפלגה בסניפים בערי השדה. כל אחד מצוות היחידה היה אחראי לאזור נרחב עם מספר רב של סניפים. בקרנו כל אחד מהם לפחות פעם בשלשה חדשים, כך שבילינו את רוב זמננו בנסיעות. שירת אותנו צי של מכוניות וצוות של נהגים".

"אחת מערי השדה באזור עליו הייתי אחראי היתה זו בה עבדתי בעבר, מה שאיפשר לי לשמור על קשר הדוק ופורה עם הרמן. הוא עמד על כך שבבקורי בעיר אתארח באחוזה. בבקורי הראשון בביתו, אחרי ארוחת הערב ושיחה ארוכה לתוך הלילה, הוא ליווה אותי לחדר שהועד לי. הבחור ששכר עבורי שכב במיטה ועל שולחן הלילה חיכו שוט, מקל ואתבי-פיטמות. בכל פעם שהייתי אורחו של הרמן היה גוף שרירי חדש לשרותי. בשאר הערים המצב היה שונה לחלוטין. השהות הקצרה והזרות לא היו תנאים נוחים למטרותי ורק לעיתים רחוקות צרוף מיקרים מוצלח עזר לי לסיים את היום באופן מספק. עד שעלה בדעתי להגיע תמיד לכל יעד מלווה בגוף שלו אזדקק בערב. זה דרש תקופה מסויימת של בירורים וגישושים במטרה למנוע צעדים מוטעים. אחריה הסברתי באופן כמעט גלוי, אבל מספיק אמביוולנטי בכדי לאפשר נסיגה, את כוונותי, ורמזתי את התוצאות הצפויות במקרה של סרוב, למועמד שנראה לי מתאים ביותר, בחור קטן ושרירי עם פרצוף ארוך, סוסי, עם מצח משופע ורכסי גבות בולטים. נמשכתי לחושניות האפלה שנרמזה בעפעפים הכבדים, בפה המעוקל ובסנטר הקשה והנחוש שלו. ציפיתי לתגובה המידית של סרוב פגוע. הבהרתי את מה שקודם רק רמזתי ושברתי את התנגדותו הראשונית, גם זאת בהתאם לציפיות. הוא הסכים לספק אותי תמורת עזרה למשפחתו. אמו, אלמנתו של פועל נמל שנהרג בתאונה שהוא עצמו גרם במצב של שכרות, נותרה ללא כל מקור הכנסה, ומשפחתה מרובת-הילדים של אחותו לא נהנתה מכל עזרה ממשלתית עקב עברו הקומוניסטי של בעלה. דרשתי ממנו להוכיח את התאמתו לתפקיד לפני שאתערב לסדור עניניו. הוא היה ממושמע ובעל כוח סבל ונוצר ביננו מתח שמצא חן בעיני. תוך שבועיים פתרתי את שתי הבעיות: האם החלה לקבל קצבה והאחות נכללה ברשימת-המתנה למגורים סוציאליים. הוא היה מספיק חכם בכדי להבין ששני הסדורים הפיכים. דרישתי שישרת אותי כנהג בכל נסיעותי התקבלה על ידי הממונה על היחידה. גאוות הזכר שלו הפכה את הכנעתו וניצולו למאבק שהצית את דמי מחדש כל לילה שביליתי איתו".

"מכאן ולאילך היינו שלשה בחדר המיטות שהועמד לרשותי בביתו של הרמן בכל פעם שהגעתי לשם. כבר בפעם הראשונה, אחרי שסיפקתי את האינסטינקטים שלי בשני הגופים שהיו שם לשם כך, הנהג הקבוע שלי הוכיח שחושי הדריכו אותי נכונה. כשקפיץ החושניות שלו נמתח עד קצה גבול היכולת והותר לו לעשות בגופו של אחר ככל העולה בדעתו פרצה מתוכו מיניות חייתית פראית, השתקפות נאמנה של זאת שלי, שסחפה גם אותי לרגעי שיא נוספים".

"בתחילת שנת 1932 הרמן צפה השתלטות קרובה של המפלגה על השלטון וחשב שחשוב שאהיה במקום הנכון כשזה יקרה. הוא ראה בבהירות את הצעד הבא: ברלין, והאס-אס. אחד מאחיו הוא אישיות רבת השפעה בבירה. בתיווכו של הרמן הוא העניק לי את האפשרות להציג את עצמי בפניו, והתערבותו פתחה בפני את דלתות וועדת הקבלה של האס-אס. שנים של פעילות בשרות המפלגה היו ערבות לאופיי, לתכונותי המוסריות, ולנאמנותי ללא תנאי למפלגה. שני ענפי משפחתי התגוררו מזה יותר משלש-מאות שנה באותו מקום והוכחתי ללא קושי את טוהר הדם שלי. בדיקות ובחינות אישרו את יכולתי לעמוד תחת לחץ. הופעתי החזקה, המסודרת והתקיפה והבעת פני החמורה יצרו את הרושם הנכון .עברתי ששה חדשי הכשרה ראשונים של אימונים צבאיים כלליים מיועדים להביא את הגוף עד סף השבירה, ובתנאי משמעת שכוונתם להביא את הרוח עד סף אי-השפיות. לא כולם החזיקו מעמד. אני עמדתי בכל. בסיום, צויינו לשבח קור-רוחי, כושר המנהיגות, וכוח הסבל שלי. אחרי ששה חדשים נוספים של הכנה מעשית ותיאורטית לעבודה בענף המשטרתי של החיל כ'מועמד', נשבעתי אמונים והייתי לחבר מעמד האצולה החדשה של גרמניה. הוצבתי בברלין" .

"קיץ 1932 הפך אותי, בגיל 28, למה שאני. האס-אה השליט טרור ברחובות, והאס-אס תרם את חלקו. כל יום גרמנו לתיגרות ולחילופי יריות. כשהורו לנו לעשות זאת זרקנו פצצות. במשרדים הכינו רשימות של 'בלתי רצויים' שהתפרצנו לביתם בלילות. כשהנסיבות איפשרו זאת, סיימתי את הלילה, אקדח ביד, עם גבר או נער שהעדיף לכרות ברית עם השטן והניח לי לעשות בגופו כרצוני בכדי להציל את עצמו מגורל אכזרי עוד יותר. או ניסגרתי בחדר שזה עכשיו פונה מבעליו עם איש אס-אה צעיר שניכר בו כבר במבט ראשון שאומן היטב ויודע מה עליו לעשות כשקצין פותח את כפתורי המכנסיים שלו לפניו. כשלא ניתן לי להרגיע כבר במקום הפעולה את המתח המיני שהאלימות הציתה בי, ידעתי איפה למצוא את הפורקן שהייתי זקוק לו מיד אחרי שהסתיימה".

"ב-30 בינואר 1933 הינדנבורג מינה את היטלר לקאנצלר גרמניה. השתתפתי בצעדת-אבוקות ברחוב ווילהלם. הכח העצור העומד להתפרץ שהרגשתי שאני חלק ממנו סחף ושיכר גם אותי. בפברואר מוניתי למפקד יחידת-תקיפה. פיזרנו אסיפות בחירות של המפלגות האחרות, ובלילות המשכנו את צייד ה'בלתי רצויים' בכל מקום בהם יכולנו למצוא אותם: ברחובות, בסניפי מפלגות שמאל, בביתם, בבתי חברים או שכנים… שלחנו למחנה הרכוז באוראניינבורג את אלה שלפי הרשימות נועדו לשם, ואת השאר חנכנו מחדש בעצמנו… אביב 1933 היה חם מהרגיל, תאבוני האישי לא ידע שובע, חייתי כבסחרור, בתחושה של אי-מציאות".

"באוגוסט 1934 מינה עצמו היטלר ל'פיהרר'. ניצחנו! בעוד שחברי נסענו כל הלילה במשאיות פתוחות וצעקו 'גרמניה תתעורר' ו'מוות ליהודים' אני חגגתי את הניצחון בדרכי שלי, עם זוג כתפיים רחבות כשל סבל בין רגלי".

"מספר שבועות אחרי תפיסת השלטון חל שנוי בחיי המקצועיים. בתחילת הקיץ השאיפות של מפקד האס-אה לספח את הצבא לארגונו הביאו לחורבנו, והאס-אס תפס את מקום האס-אה כארגון האחראי לבטחון הפנים. פעילות האס-אס בעיר אורגנה מחדש, ומצאתי את עצמי עוסק בעבודה משטרתית ניהולית, משרדית, כאיש ביניים בין רמת הפיקוד והאחראים לבצוע ההתערבויות בחלקים השונים של העיר. למרות שהיה מדובר בקידום, השנוי לא שימח אותי. אהבתי את העבודה בשטח. בנוסף, אם כי משך הזמן הצלחתי לשבור את הקרח וליצור יחסים נוחים עם חלק מעמיתי, חשתי בגוון ברור של הסתיגות יהירה כלפי מצדו של "הגרעין הקשה" של חוג מקורביו של המפקד. מבחינתם הייתי יוצא דופן. לא נראיתי כמוהם: רובם ככולם היו גבוהים ממני, בעלי פנים מאורכות, עיניים בהירות כחולות או אפורות, עור בהיר ושער בלונדיני מוזהב או אדמוני. לא היה לי החינוך הנכון, לא הייתי שייך לחוגים החברתיים בהם הם נולדו וגדלו, ולא היה לי כמובן שם משפחה מפואר כלאחדים מהם. לא הייתי סייף, לא שיחקתי טניס, לא התעניינתי במוסיקה, וגם לא בנשים".

"הקדשתי את רוב זמני החפשי לאימונים במועדון ספורט. רוב החברים האחרים במועדון היו אנשי משטרה, ולא היו עוד אנשי אס-אס מלבדי. האווירה היתה ידידותית, המעבר מפניות קצרות והכרחיות בלבד בגוף שלישי לחילופי מילים ספונטאניים ולבביים היה קל ומהיר, ועם שניים שלשה גברים הייתי שותה בירה אחרי האימון. הייתי מרוצה. אין לי צורך בקשרים חברתיים עמוקים או מסועפים יותר. בשלב יותר מאוחר הכרותי עם שוטרים וקציני-משטרה היתה הבסיס לשתוף-פעולה שהביא תועלת לשני הצדדים".

"עד לאחרונה, כשהשתבשו בעקבות המלחמה, חיי היום-יום של רוב תושבי ברלין לא השתנו באופן משמעותי בעקבות הסדר החדש שהושלט על ידי הממשלה הנאצית. בתי הקפה היו מלאים, הקולנוע והתיאטרון פעלו כתמיד, ארועי הספורט התנהלו כסדרם, בסופי השבוע בחדשי האביב והקיץ בילו המונים ביערות ועל גדות האגמים, ומי שהיה מעונין וידע לחפש מצא בקלות זונות, נשים או גברים. לעיתים רחוקות פניתי ישר הביתה אחרי שנפרדתי מידידי ממועדון הספורט. דירה קטנה מאחורי דלת לא נעולה בחצר אחורית אפלה בשכונת מגורים ירודה של פועלים בלתי מקצועיים ברובע נויקלן, ומנהרה בפארק סגור לקהל לכאורה בלילות, היו המקומות שכבר זמן קצר אחרי שהגעתי לברלין למדתי שלא יאכזבו אותי. היו שם תמיד צעירים מוכנים לכל בתמורה לתשלום, והיה לי כסף".

כרבע מכל הבקורים של אבי-הנער בביתו של תומס המוזכרים בקטעי היומן שברשותי התרחשו בחודש אוגוסט 1941.

8.8.1941 : "מאז תחילת החודש אבי-הנער ביקר בביתי חמש פעמים. העדרותם של אשתו ושל בנו ניכרת: הוא לא ממהר. הלילה הוא טיפל בי משך יותר מארבע שעות. כשגמר דרש שאגיש לו משהו לאכול, אכל בתיאבון והלך. לעיתים קרובות, בכדי לאושש את כבודי העצמי אחרי שהוא הולך, אני מבטיח לעצמי שאנתק את הקשר איתו. האמת היא שלעולם לא אפריד את חיי מחייו מרצוני".

10.8.1941: "אני עונד תמיד, יום ולילה, את מה שאני מכנה 'שעון גאוות- השווא'. את השרשרת עם המדליון עם התלתל של הנער אני מוריד לפני שאני הולך לישון וטומן במגירה. אתמול השארתי אותה בטעות על שולחן הלילה, המדליון משך את תשומת ליבו של אבי-הנער, והוא זיהה מיד של מי השער. הוא הורה לי לתת לו מספריים, גזר קווצה משער הערווה האדמוני שלו, והוסיף אותה לתלתל המוזהב. הרגשתי שהוא חילל משהו קדוש, אבל למעשה זה מה שאני ראוי לשאת, ואשא".

11.8.1941: "בלילה שעבר הוא הורה לי לסלק את השער מחריץ התחת שלי בכדי לחשוף את החור, כי 'אחרי הכל, זהו החלק היחידי בגוף שלך ששווה לראות'. לא ידעתי איך לעשות את זה. לא העזתי להשתמש בתער. בסוף נשכבתי על הגב עם הרגליים באויר וגזרתי את השער במספריים קטנים, קרוב ככל האפשר לעור. עכשיו העור מסביב לחור כמעט חלק לגמרי למגע. לא קבלתי עדיין את אישורו לכך שמה שעשיתי מספק אותו".

15.8.1941: "גם הרוסים מפציצים אותנו. לא מטרות צבאיות או תעשיתיות, אלא שכונות מגורים. יש הרוגים ופצועים. חשבנו שחיל האוויר הסובייטי הושמד ושאין סכנה מהמזרח, אבל במלחמה אין בטחונות מוחלטים.

אבי-הנער ביקר כל יום משך ארבעת הימים האחרונים. למדתי שאם אחרי שגמר להשתמש בי הוא מצווה עלי להכנס לאמבטיה ולפקוק אותה זה אומר שהוא נשאר ללון בביתי. אחרי שהוא משתין עלי ולתוכי וצופה בי מלקק את השתן שהצטבר תחתי עד לטיפה האחרונה הוא מצחצח את השיניים במברשת שלי, מכבה את האור בחדר האמבטיה, סוגר אחריו את הדלת והולך לישון במיטה שלי. לפנות בוקר, כמעט מיד אחרי שאני מצליח סוף-סוף להרדם, הוא מתפרץ שוב לחדר האמבטיה, ערום, ואני שותה שוב את השתן שלו. הבוקר הוא גם דרש שאמצוץ לו. אחרי זה הוא לא מזכה אותי במבט נוסף. הוא מפנה לי את הגב ונעמד מול הראי, מתגלח עם התער שלי, מקרצף את גופו במטלית רטובה ומתנגב במהירות. אני לא מסיר את עיני מהתחת השעיר הנראה כחצוב בשיש וממשחק שרירי הגב והזרועות. כשהוא גומר את עיסוקיו הוא יוצא, תוך דקות ספורות אני שומע את דלת הכניסה נסגרת אחריו, ואני מתמסר לזין שלי בתאווה שגוון של יאוש עושה אותה מתוקה-מרה…

מצב העור מסביב לחור התחת שלי סיפק אותו".

18.8.1041: " הנער שלח לי גלוית-דואר עם רפרודוקציה של רישום בפחם ובעפרון של ראש וכתפיים של איכר גרמני גברי בעל מבט נועז, סנתר מרשים, עצמות לחיים בולטות ושרירים תפוחים. הוא כתב על צעדה רגלית שנמשכה עשר שעות, עם תרמילים מלאים וללא אוכל ושתיה. כמה ילדים התעלפו. הוא היה חניך-תורן של הקבוצה שלו שהגיעה כולה לקו-הסיום וצויינה לשבח על כך ששרו לאורך כל הדרך. הוא רוצה להיות מדריך כשיהיה גדול…

אף חודש שאני זוכר לא היה ארוך כל כך…".

20.8.1941: "התקשר אלי גבר שאיני מכיר, הציג את עצמו, אמר שקבל את מספר הטלפון שלי מהרמן ובקש להפגש איתי. אני מניח שזה מישהו שהסתבך וזקוק לעזרתי. אם אמנם זה כך, אני מקווה שאוכל להפיק טובת הנאה כספית משמעותית מהתערבותי לטובתו.

העיסוק בשמירת העור סביב חור התחת שלי חפשי משער כפי שאבי-הנער דורש ממני ממחיש לי שהחור שלי הוא עכשיו איבר מין בשימושו של גבר אחר. זה משפיל ומגרה…"
…

22.8.1941: "הגבר שישב בזמן הנקוב במקום הנקוב, ליד השולחן בפינה הימנית של הקיר שממול הכניסה של בית הקפה של המלון הקטן והמהודר באופן מיושן אליו התבקשתי לבוא, היה לבוש ללא דופי. רואים עכשיו מעט אנשים שרוצים ושעומדים לרשותם הזמן והכסף בכדי לשמור על מראה כל כך מרשים. ככל שיכולתי להעריך הוא גם מילא באופן מכובד את הבגדים היקרים שעטפו אותו. הוא הבחין בי, זיהה אותי וחייך. התיישבתי מול גבר בסביבות גיל הארבעים עם חזה בשרני מוצק למראה ושער בלונדיני מגולח למשעי על העורף וצידי הראש וארוך יותר למעלה, בסיגנון צבאי. רמז של פטמות שנראו כפסגות קטנות ודחוסות של תשוקה מתחת לחולצת המשי הגביר את העניין שהגוף שלו עורר בי. פניו יוצאי דופן. נאבקים בהם גולגולת רבועה, סנתר מרשים, עצמות לחיים חזקות, ותפיחה בולטת ורחבה מעל השפה העליונה, עם שער דק מדי ורך מדי, פה חושני מדי, ריסים ארוכים מדי, וגבות עדינות מדי. הוא ניגש ישר לענין בקול בריטון צלול: באופן תקופתי, כאילו בתשובה לשעון פנימי, מתעורר בו הרצון, 'נכון יותר הדרישה', להיות מוענש גופנית. קשות. ובכל אמצעי. 'הקיום שלי הופך לבלתי נסבל אם הדרישה הזאת לא באה לידי ספוק'. הוא מיהר להסביר שלצורך זה אין משמעות מינית, כאילו העדיף שאקום ואסיים מיד את השיחה אם העדר המרכיב המיני גורם לי לאכזבה, או חשש שמא אעשה זאת אם אחשוד בההפך… לא הגבתי. נראה שפני חסרות ההבעה המריצו אותו להמשיך. משך שנתיים, ועד לפני ארבעה חדשים, כשגוייס, היה מעניש אותו בחור שידע לעשות זאת היטב. היו לו מספר נסיונות מאכזבים מאז. הוא חבר של הרמן, התארח אצלו לאחרונה, שיתף אותו במצוקתו והרמן המליץ לו ליצור איתי קשר. המשכתי לשתוק והוא היזדרז לשאול איך יוכל לגמול לי אם אסכים. נקבתי בסכום שידעתי שאהיה מוכן להסתפק במחציתו. הוא הגיב כאילו ספג מכה, אבל הנהן מיד בהסכמה. סיכמנו שאביא איתי את המכשירים שאמצא לנכון. קבענו להפגש מחר באותו מלון. בדלפק הקבלה יאמרו לי את מספר החדר בו יחכה לי בשעה שבע בערב".

25.8.1941: "דפקתי על דלת החדר בדיוק בשבע. הוא פתח לי את הדלת לבוש במדי שרד אפורים מהודרים של הוורמאכט, ללא דרגות או אותות. המראה היה כל כך מרשים שעלתה במוחי המחשבה שמדובר בתחפושת. אמרתי לו להתפשט מיד. הוא הניח למדים לצנוח על הרצפה. הגוף שלו גרם לי לחשוב על מרים משקולות שזנח את אימוניו וגופו התעבה והתרכך. החזה הרחב ושרירי הכתפיים והזרועות היו מכוסים בשכבה דקה של שומן והבטן היתה רפויה משהו, אם כי עדיין היה ניכר בה שרטוט השרירים. אף פעם קודם לא ראיתי תחתוני גבר ממשי מפוספס, ובוודאי לא בצבעי דגל הלאום, וקצרים וצרים כל כך. אלה שלבש ניצמדו לגופו כאילו מעצמם החל מכשלש אצבעות מתחת לטבור, בקושי כיסו את תחילת הירכיים, והדגישו את הבליטה המאורכת של הזין שלו ואת אחוריו. הוא פשט גם אותם. ציוויתי עליו לשכב על המיטה על הבטן. כפל רכרוכי קטן, בין בסיס חצאי-העכוזים ותחילת הירכיים, היה הפגם היחידי בשלמותו של תחת גברי מוצק, כמעט מרובע, מכוסה בפלומה של שער בלונדיני בהיר וחצוי בחריץ צר.

התחת הזה היתה המטרה הראשונה שלי. כל מחצית עכוז סומנה בסרגל הפלדה הרחב שלי בארבע רצועות לוהטות, מקבילות ובמרחקים זהים, מלמעלה למטה ומימין לשמאל. הוא ידע לעמוד בכאב. הוא הגיב לכל הצלפה במין רעד, כאילו התפשטות הכאב בגופו הייתה נראית לעין, ובנשיפת אויר קולנית בין שיניים חשופות ולסתות צמודות, ותו לא. עברתי לצידה השני של המיטה וסימנתי עם סרגל צר כל חצי עכוז בארבעה פסים סימטריים שהצטלבו עם הרצועות ששרף בו קודם הסרגל הרחב. תגובתו לא השתנתה הרבה, רק ההתנשפויות הסתיימו במעין אנחה וגופו התקשח בכל פעם בציפיה למכה הבאה.

הנחתי לו לנוח דקה או שתיים. הוא לא זז ולא השמיע קול. אפילו נשימתו לא נשמעה. החלטתי לטפל לסרוגין בירכיים ובגב שלו. השוקיים, עבים כאלה של של שחקן כדורגל, וכפות הרגליים הגדולות, יהיו האחרונות, ויזכו בטפול מיוחד. עבדתי על הירכיים והגב עם מקל ארוך ודק, זהה לאלה שהיו משתמשים בהם בזמנו המורים בבתי הספר. לא השארתי כמעט רווח לבן בין קו אדום למשנהו. נקודות דם קטנטנות בצבצו מתחת לעור החבול. כוח הסבל שלו נמתח עד קצה גבול היכולת. הוא כבש את ראשו בשתי ידיו ושמעתי אותו חונק אנקות עמומות. כשסיימתי, הנחתי לו שוב לנוח דקות ספורות, ואז, מבלי שיראה אותי מזוית עיניו, תפסתי שוט והלקיתי איתו בכוח ובמהירות את השוקיים ואת כפות הרגליים שלו. גופו התרומם באויר והוא לא הצליח להמנע מלגנוח עם כל מכה. היה לי קשה להפסיק, אבל אילצתי את עצמי לפתוח את האגרוף ולהניח לשוט ליפול על הרצפה. נשימתי היה כבדה והייתי מכוסה זיעה. המקטורן הארוך שלי הסתיר זיקפה שתאלץ לחכות עד אחרי שאגמור את המשימה שלקחתי על עצמי.

הוא נרגע כמעט מיד, שכב שוב מבלי לזוז ובשתיקה מלאה. קור הרוח וכוח הסבל שלו היו מעוררי הערצה. הכרתי מעט אנשים שעמדו בהתמודדות עם דרגות כאלה של כאב באיפוק מכובד, כמעט ללא הפגנת רגשות, כמוהו. הוריתי לו לשכב על הגב. שפשוף העור המעונה בכסוי-המיטה המחוספס יוסיף ליסורים שאגרום לחזית הגוף שלו. היתה לו תפיחה לא זניחה בין הרגליים המפוסקות. הפטמות שלו כהות ובשרניות, עם עטרות גדולות מוקפות שער בלונדיני צפוף, כמעט לבן. תשומת ליבי התמקדה בהן. כיסיתי אותן בסידרה מהירה של הצלפות ברצועת גומי עבה. כשהפסקתי, העטרות היו נפוחות וכמעט סגולות והפטמות הפכו לנקודות קשות. צבטתי כל אחת מהן חזק בין שתי אצבעות ולא הרפיתי. עיניו היו סגורות ורק רעד קל של העפעפיים וקמטים שהופיעו במצח הסגירו מה שעבר עליו, אבל בין הרגליים החלה תנועה. הגברתי את הלחץ, מתחתי את עור הפטמות וסובבתי אותן. תוך שניות, הזין שלו נפרד משק הביצים עליו נח עד רגע זה והתחיל להתרומם. עכשיו כן ניכרה אי-נוחות בפניו, אבל ההבעה היתה יותר של מבוכה מאשר של כאב. הגברתי את הלחץ, משכתי וסובבתי את הפטמות ביתר כוח. הזין המשיך לגדול ולהתרומם עד שזיקפה מלאה, וורודה-מבריקה, התנוססה מהמפשעה שלו, מכחישה בעליל את הכרזתו על האופי הבלתי מיני של הצורך שלו בכאב… הזיקפה המוסתרת שלי הגיבה מידית באיום לצאת מכלל שליטה.

הרפיתי מעט את הלחץ על הפטמות וציוויתי עליו לקחת את הזין שלו ביד ולהתחיל לאונן. משך שניות הפנים שלו היו מסכה של סבל ותחנונים לחנינה, ואז האצבעות שלו התחילו לרפרף בהיסוס לאורך הזין הגדוש. בהדרגה נשימתו הואצה, פניו האדימו, ופתאום הוא תפש את הזין בחוזקה והתחיל לדפוק את עצמו באגרוף שלו. הוא הלך והגביר את הקצב עם המבט קבוע בתיקרה. כל גופו התנוענע ורעש החיכוך וההחלקה של היד על הזין הלח הצטרף לקול נשימותיו שנעשו יותר עמוקות ומהירות מרגע לרגע. פקדתי עליו לעצור ולכרוע על ארבע ככלב. התאווה גרמה לקולי להיות עבה ואיטי. ידו קפאה במקומה. ראיתי בפניו את המאמץ שנדרש ממנו בכדי לקטוע את מה שכנראה היה כבר קרוב מאד לשיא, אבל הוא ציית.

הוא צעק מכאב כשחדרתי לתוכו, כמעט מיד אחר כך השמיע צעקה חדה יותר, גבו התקער והרים את כל משקלי איתו, המותניים שלו הזדעזעו, הוא הגיע לשיא וגמר. אחר כך הוא גנח ונאנח משך כל הזמן שדפקתי אותו. התעלה שלו היתה צרה, חלקה, ומאד חמה. גם לי לא לקח הרבה זמן עד שהאחיזה שלי בכתפיים שלו התהדקה, הראש שלי נזרק לאחור ופלטתי כל מה שהיה לי לתת לו בשלשה זרמים לוהטים. הוא מוטט את עצמו, ואותי איתו, על המזרון. משך שניות שכבתי על הגוף הערום, החבול והמזיע שלו, נהנה מההדים האחרונים של האורגזמה ומהספוק הנובע מעבודה מבוצעת היטב.

כשהוצאתי את הזין שלי ממנו הוא היה עדיין זקוף. ראיתי שהמראה משך את תשומת ליבו אבל הוא לא הגיב. לחור שלו היה צבע אדום יין. בחדר אמבטיה עם מרצפות שחורות ולבנות הישתנתי ושטפתי את הזין שלי בכיור חרסינה עבה, וכפתרתי את מכנסי. כשחזרתי לחדר הוא בקש ממני להמתין ונכנס גם הוא לחדר האמבטיה. ממילא לא חשבתי ללכת מבלי לקבל את שכרי.

הוא הצטרף אלי זמן קצר אחרי זה לבוש בחלוק שחור עם ביטנה וכפתורים מבריקים, רענן למראה ומריח מבושם טוב. הוא לא הסתיר את שביעות רצונו. הוא הציע שנפגש כל עשרה ימים, ושאל אם בתנאים של הסדר קבוע אהיה מוכן להסתפק בתשלום יותר נמוך. עניתי שאני לא מעונין בהסדר קבוע, שיצטרך לשכור את שרותי מחדש בכל פעם שיזדקק לי, שאם כלול במחיר גם לדפוק אותו התשלום צריך להיות בהתאם, ושכמו כל מצרך בעל ערך בברלין כיום, המחיר שלי עולה במהירות.

המשא ומתן היה מהיר. הוא הציע עשרים אחוז נוספים. דרשתי חמישים והתפשרנו על ארבעים, תשלום גבוה יותר ממחצית משכורת שבועית שלי עבור כל פגישה. הוא דרש שגם אני אתפשט. סרבתי. אמרתי שהוא יקבל את הזין שלי דרך אותו חור במכנסיים שאני משתמש בו בכדי להשתין. הוא קבע יום ושעה לפגישה הבאה, באותו מקום. במעטפה שהגיש לי היה הסכום עליו קבענו מראש. לא התמקחתי: הפעם דפקתי אותו על חשבון הבית.

אני תוהה עד כמה מיניות רבת-פנים כזו שלי נפוצה. אני אוהב את הנער וחושק בו ואין דבר רב חשיבות בעיני מאושרו, אני נמשך להיות מנוצל, מעונה ומבוזה על ידי אביו, ונהנה להתעלל ולזיין גברים אחרים. מי אני באמת? כל אלה, כנראה".

27.8.1941: "התקשרתי להרמן בכדי להודות לו על הלקוח ששלח לי. הוא היה סקרן לפרטים וסיפקתי לו אותם. הזכרתי את התרשמותי שמדי הצבא היו תחפושת והוא אמר לי שהאיש הוא אמנם קצין בצבא. בית המלון בו נפגשנו שייך למשפחת אשתו מזה ארבעה דורות".

"מפקדי הישיר ביחידת האס-אס אליה השתייכתי מ 1934 עד 1939 היה גבר גבוה ורחב כבן ארבעים, אלמן, בן לשושלת קצינים. כל מה שהיה בין שער ראשו הקצר וסוליות מגפיו המבריקים, המדים ללא דופי שנראו עליו תמיד כעור שני, עיני הפלדה הקרות, הסנתר המורם, הכתפיים המשוכות לאחור, הגב הזקוף, הבטן השטוחה, הרגליים הארוכות והאגרופים הקמוצים, היה התגלמות הצבאיות. סגנון דבור נחרץ וקצוב השלים את דמות הקצין המובהק, ושפה-שסועה שתוקנה שלא כהלכה הוסיפה נפח של אכזריות להבעתו. הוא היה מרוחק, אירוני, קפדן וחמור. עברו כחדשיים-שלשה עד שמשכו את תשומת ליבי מבט עיניים מתחמק ורמז של היסוס בקולו שגרמו לי להרגיש שחש מידה מסויימת של אי-נוחות במגעיו איתי. במידה שהיו קיימות, תגובות אלה לא היו אלא ניואנסים, אבל חושי קלטו אותן כבטויים של חולשה ופגיעות והן גירו וסיקרנו אותי. לא התקשיתי למצוא סיבות להכנס למשרדו להתייעצות בעניני עבודה. לפעמים נראה היה לי שהופיע גוון ורדרד מתחת לעור הפנים הלבן שלו כשהופעתי בדלת המשרד שלו".

"לחיצת יד בסיומה של שיחה כזאת במשרד שלו בתחילת שנת 1934 היתה נקודת המפנה הקריטית ביחסים ביננו. היא היתה חזקה, נמשכה כהרף עין, אבל לא הסתיימה בניתוק מגע. הוא השאיר את כף היד שלו, רפויה, בידי. הגברתי את הלחץ. הוא לא הגיב, ולא משך את ידו משלי גם כשהגברתי בהדרגה את הלחץ מעבר למקובל. לא הייתי בטוח מה יקרה, אבל המשכתי ללחוץ, עד שהרגשתי את עצמות כף היד שלו מתפקקות בתוך האגרוף הנסגר שלי. היססתי לשניה אם להמשיך ואז, להפתעתי, מבלי לאמר מילה ומבלי לנסות לשחרר את ידו ממלחצת-היד שלי, גופו התחיל להתכפל כלפי מטה. כבר לא פקפקתי. מחצתי את כף ידו בכל כוחי. הוא כרע על ברכיו מולי והביט בי מלמטה במבט שלא היה לי ספק במשמעותו: כניעה ותודה".

"שחררתי את ידו וחזרתי למשרד שלי מבלי להביט לאחור. זמן קצר אחר כך שרת הניח על שולחני מעטפה סגורה. בתוכה היה כרטיס עליו הממונה עלי רשם כתובת ברובע גרונוולד, תאריך יום המחרת, ושעה".

"יש בין אנשי כוחות הבטחון במדים גברים שמסווים את ה'עצמי' הפנימי הרגיש והפגיע שלהם ואת כמיהתם להיכנע לזכרים אלימים ושתלטניים מאחורי חזית של 'גבר בגברים'. כאסטרטגיה של השרדות, הם משתמשים באפשרות להפגין מראה והתנהגות תואמים לפולחן הגבריות המוקצן הטבוע בכל ממסד צבאי בכדי להרגיע את חרדתם שאינם מספיק גבריים ואת חששם שיחשפו רגשותיהם האמיתיים ותתגלה חולשתם".

"הוא גר בדירה ענקית עם חדרים גדולים מלאים ברהיטים כבדים וכהים. מיד כשנכנסתי הוא הראה לי שוט-רכיבה והסביר לי שהיה שייך לאביו. הבנתי את הרמז ופעלתי בהתאם. בכל פעם שנפגשנו, מיד אחרי שפתח לי את הדלת, הוא היה מושיט לי את השוט, מתפשט, כורע על ארבע, מיישר את הגב, והייתי רוכב עליו. הוא למד לחקות צהלות של סוס ולהתקדם במהירות מחדר לחדר תחת הצלפות השוט של אביו עד שהייתי מצווה עליו לעצור, לכופף את ראשו כנגד השטיח ולקרוא לעצמו בקול בכל כנוי גנאי שעלה בדעתי. אחר כך הייתי מענה אותו ומשתמש בו. הוא אף פעם לא התנגד כשניצלתי אותו מינית והעניק לי כל סוג של הנאה שדרשתי ממנו, אבל אף פעם לא ראיתי את איבר המין שלו זקוף ומעולם לא הגיע לידי שפיכה בנוכחותי".

"משך קרוב לשלש שנים נפגשנו בביתו לפחות שני ערבים בשבוע. מערכת היחסים ביננו קיבלה מהר צביון קבוע. במשרד הוא התייחס אלי בבוז קר מוסווה בנימוסים טובים והפלה אותי לרעה. מבין כל עמיתי, הייתי היחידי שנאסר עליו להכנס למשרדו ביוזמתי, או לפנות אליו שלא בכתב, דרך המזכירה. בביתו הוא ביקש וקיבל טפול אכזרי ומבזה שבסיומו הייתי משאיר אותו סחוט והמום, מוכה בגוף ובנפש, מכווץ כעובר על הרצפה ומתקשה להמנע מלייבב. ככל שהתעלה מעלי והקטין מערכי במשרד התחדדה הנאתי מלהשפיל אותו, לגרום לו כאב ולדפוק אותו בביתו".

"דרכינו נפרדו כשהודעתי לו, אחרי שקבלתי את האישור בכתב לכך מהמוסד הראשי לענייני גזע של האס-אס, על כוונתי להנשא. קבלתי ממנו מכתב נרגש, רגשני כמעט, שבסיומו הודיע לי שהחלטתי מאלצת אותו להגביל את המגע ביננו לתחום המקצועי. עד אז לא חשדתי שלקשר ביננו היה עבורו משמעות אחרת מאשר ניצול הדדי לשם סיפוק יצרים, כפי שהיה מבחינתי. מתנת הנשואים שקבלתי ממנו היתה מכונית המרצדס המשמשת אותי עד היום".

"בגיל 33, בסוף שנת 1937, נישאתי לפרידה. עוד בתקופת הכשרתי כאיש אס-אס למדתי את מידת החשיבות שייחס החייל לאחוד של אנשיו הבריאים בגופם והכשרים מבחינה גזעית עם בנות זוג תואמות במטרה לקדם את התפשטות הגזע הארי ולתרום לשגשוג הרייך. איש בגילי בין חברי לעבודה לא היה עדיין רווק. אפילו בין הצעירים ממני היו אבות למשפחות מרובות ילדים שהציגו בגאווה על שולחנות העבודה שלהם צילומים ממוסגרים של צאצאיהם וזכו ביחס מועדף מהממונים עלינו. אני התייחסתי אל שאלת הנשואים כאל נושא תלוי ועומד, אבל לא נקטתי בשום צעד בכדי לקחת אישה ולייסד משפחה. פרידה, כיום גרושתי, עבדה כמזכירה במשרד סמוך לשלי. אחד מחברי לעבודה שלקח על עצמו לגאול אותי מרווקותי היפנה את תשומת ליבי אליה. היא נראתה כמועמדת מתאימה. היו לה תווים אריים, היא נחשבה לעובדת חרוצה, שום צל לא העיב על עברה או על משפחתה, והיא הגיבה בשמחה כשהזמנתי אותה ללכת איתי לקולנוע. היא היתה ביישנית, אך חמת מזג. מגע גופי בגופה גרם לה להתפטל כמעט בפראות בין זרועותי ושמחתי להווכח שגם גופי הגיב כראוי, אם כי מדובר בסך-הכל בתהליך אוטומטי: כל דבר שמשתפשף בזין שלי גורם לו לזיקפה. גם כשהיתה בשיא ההתרגשות ונראה היה שאיבדה את שיקול דעתה היא לא נתנה לאצבע שלי להתקרב לחור התחת שלה, והוא נשאר בתולי גם אחרי שהתחלנו לקיים יחסי מין מלאים, אחרי שהצעתי לה נשואים".

"סירבתי לממש את חלומותיה הילדותיים ועמדתי על חגיגת נשואים צנועה בהשתתפות הוריה, אחותה ואחיה ומשפחותיהם, ושתיים מחברותיה. אחי קבל חופשה קצרה מהצבא והיה השושבין שלי. הגבר הצעיר היחידי בבגדים אזרחיים היה אחיה של אשתי. כל מה שאני זוכר ממנו הוא צוואר שור עם וורידים בולטים חנוק בצווארון חולצה מוגזם וקשר ענק של עניבה רחבה וקצרה. אני נישאתי במדי קצין אס-אס שחורים. בעלה של גיסתי הלגה לבש מדי שוטר-פרש ואחי נראה יפה וגברי במקטורן הצמוד של המדים האפורים-ירוקים של הוורמאכט. נהניתי מכך שעמד לצידי בטקס מישהו שידע כמוני שאין לי כל עניין בנשים. הזמנתי גם את הרמן, אבל הוא התנצל ולא בא; הרמן יודע תמיד מה הוא הדבר הנכון לעשות. המתנה ששלח לאישתי, צמיד יהלומים, גרמה לה לרחף באוויר משך ימים".

"ביצעתי את תפקידי כבעל בלי קושי, אבל תמיד שמחתי כשזה נגמר ויכולתי להנתק ממנה".

"כשנה אחרי שהתחתנו הייתי לאב לבת. הוקל לי כשאחרי הלידה צרכיה המיניים של פרידה התמתנו והצטצמו לתכיפות חד-שבועית נוחה. היו רגעים שבהם העובדה שאני אב גרמו לי פתאום להרגשת חנק של אושר בגרון, אבל איני איש משפחה ורוב הזמן, ועכשיו יותר מתמיד, אני שרוי בעולמי, במחשבות, ברגשות ובעיסוקים שאין למשפחתי חלק בהם".

"ב- 1939 הרמן סיפר לי ששרות הביטחון של האס-אס עומד להיות מאוחד עם משטרת הבטחון, שהגסטפו היה חלק ממנה, ושהכוונה היא להחליף עובדים וותיקים של הגסטפו באנשי אס- אס. הוא ייעץ לי לנצל את ההזדמנות. נמשכתי להילה האלימה והסודית של הגסטפו. הרמן גייס שוב את אחיו רב-ההשפעה למאמץ לסלול עבורי את הדרך, אירגן ארוחת צהרים במסעדה מפוארת בהשתתפות האח בה הוצגתי בפני האורח הרביעי, אישיות מצמרת הגסטפו. אחיו של הרמן דיקלם בפניו את שבחי באופן משכנע. האיש נפרד מאיתנו בלחיצת יד. הרמן ברך אותי על הרושם הטוב שעשיתי לדעתו. אף פעם עד אז לא חשבתי שארוחה לארבעה איש עלולה לעלות צרור כזה מרשים של שטרות כמו זה שהרמן העביר לידי המלצר אותו יום.

ממכון ההכשרה של הגסטפו בבוואריה נשלחתי חזרה לברלין, והתחיל הפרק הנוכחי של הקריירה המקצועית שלי כקצין במשטרה הסודית. מבחינתי, הגעתי לצמרת".

1.9.1941: "הנער חזר מחודש של חיים משותפים עם בני גילו במחנה הקיץ. הרבה ספורט, אימונים טרום-צבאיים, חנוך אידאולוגי, ושינה באולם בן ארבעים מיטות-קומותיים. הוא שזוף, עם שער סתור לצד אחד וקצוץ בצידי הראש באופן המדגיש את חיתוך הפנים הזיכרי שלו, והליכה זקופה וגמישה. משך שניות, כשראיתי אותו יוצא משער בית הספר, גבוה יותר משזכרתי אותו, מחפש אותי בעיניו, הרגשתי שבלון של אושר מרחיב לי את החזה עד חוסר נשימה. במכונית, בדרך לשעור הרכיבה וממנו, לא הפסקנו למשש אחד את השני ובמיטה הגוף בצבע דבש שלו להט יותר מאי-פעם, והתפטל כלהבה. ריח הגוף שלו מרוכז ומשכר יותר. הוא לא הרפה ממני ואני לא שבעתי ממנו. הוא גילה את העור החלק סביב החור שלי, אהב את החידוש ושיחק דקות ארוכות עם כריות האצבעות שלו מסביב ועל פני החור. החור שלי אף פעם לא עורר בו עניין וההרגשה היתה מוזרה, אבל נעימה. 'רק אבא שלי נכנס פנימה, נכון?' אישרתי שאמנם זה כך".

"במחנה הקיץ הוא התאהב בעלם מהשכבה הבוגרת. לא היה מין, רק חלופים בסתר של פתקים משולהבים שהושמדו מיד אחרי הקריאה, ונשיקת פרידה… 'לא עשיתי שום דבר שאבא אמר לי לא לעשות…'. הם נתנו אחד לשני כמזכרת נצח את תעודת הזהות שהנפיקו להם במחנה. הנער הראה לי את התמונה של האחר: פנים יפות, מנומשות, מבט רציני, צל של חיוך. לדבריו, הוא אהבתו הראשונה של הנער הבוגר… עכשיו מפרידים ביניהם בערך 800 ק"מ, ובמצוות האב לא יהיו חלופי מכתבים. מפליאה אותי יכולתו של הנער, שאיבד את תמימותו בגיל עשר וחי חיי מין פעילים מזה שנתיים, לחוות משך חודש בעצמה לוהטת של "אהבה ראשונה" קשר לא גופני, ביישני, עם נער בתול בן שש-עשרה…" … "ככל הנראה, לא כל האבות הזהירו את בניהם בפני פעילות מינית במחנה הקיץ באותה חומרה שעשה זאת אבי-הנער, או לא כל הבנים ממושמעים כמו הנער… לדבריו, רובם התמסרו אחרי כבוי- אורות לאוננות הדדית…

יום השנה השני לפרוץ המלחמה. החזית הולכת ומעמיקה אל תוך ברית-המועצות; דרום אוקראינה נכבש, ולנינגרד מכותרת ומנותקת. בהשוואה לשנתה הראשונה, המלחמה נוכחת יותר בחיי היום יום שלנו, אבל הפיהרר אמר מראש שזה לא יהיה קל. הייתי מקבל בברכה תנאי חיים קשים בהרבה אם היה בזה בכדי להקל על הנדרש מהגברים הלוחמים בחזית".

לפי הכתובים, תומס ואבי-הנער נפגשו 37 פעמים משך ארבעת החודשים האחרונים של שנת 1941. תומס תיעד את הפגישות בהערות לקוניות (21 פעמים הוא רשם "אבי-הנער" בלבד), בפיסקה בודדת או שתיים, או בטקסטים ארוכים עם תאורים מפורטים של מה שהתרחש ביניהם. בחודשים שאחרי הקיץ הוא הרגיש טעון ב "אנרגיה מוזרה, בלתי-מתכלה" שקיימה בו מצב תמידי של התרגשות וצורך בסיפוק מיני. הדחף שלו לזיין, להכניע ולהכאיב, להתמסר ולסבול, ולאהוב בלהט, התעצם באופן שהוא מגדיר כ"דמוי-שגעון". הוא מתאר את עצמו כ"מיוחם", "חולה-תאווה", "אחוז בולמוס אובססיבי". להתרשמותו גם הצרכים האינסטינקטואליים של הגברים סביבו סוערים.

"חבר לעבודה אמר לאבי-הנער שהוא מקרין סביבו אנרגיה מינית כמו חשמל סטאטי ושאל אותו אם יש לו מאהבת. הוא ענה שלא, שיש לו כלבה מיוחמת… "

הנער, יותר מתמיד, הוא הציר סביבו חגים חיי היום-יום שלו, והפגישות אחרי שעורי- הרכיבה בימי שני וחמישי הן שעותיו המאושרות ביותר. כל פגישת יום שני, אחרי פרידה בת כמעט מאה שעות שתומס רואה כנצח, היא "חוויה שהייתי רוצה לגנוז במקום בטוח בכדי לא להפרד ממנה לעולם". "אין דבר יקר יותר בחיי מפניו הזוהרים באקסטזה". הוא נמנע מלהשתמש במילה 'אהבה', אבל הנער לדעתו הוא "התגשמות כל האידאלים". הוא גאה ביכולתו להתמודד בכבוד עם האון הבלתי נדלה של בן השתיים-עשרה… בקוריו הליליים של אבי-הנער הם יותר קצרים ממה שהיו בעבר, בלתי- סדירים, אבל תכופים. יכולתו להצית ולנצל את התאוות התואמות והמשלימות שלהם מביאה את תומס למחוזות של סבל והנאה שלא הכיר עד עכשיו… לאיש הוורמאכט תומס לא רק נותן את כל מה שהוא גובה תשלום עבורו, אלא גם לוקח ממנו את כל מה שלהפתעתו הקצין רוצה לתת. "להלכה אני הזונה שלו, כי אני יוצא מביתו עם מעטפה נפוחה משטרות בכיס הפנימי של המקטורן שלי, אבל למעשה הוא אחת הזונות הכי טובות שהיו לי…"… התעללותו במקס קבלה אופי מיני כמעט בלעדי. "הדגנרט מכור לזין שלי. מספיק לי להראות לו זיקפה מתחת לכפתורי המכנסיים שלי בכדי להביא אותו לידי מצב שבו הוא מתפתל מתשוקה. הוא יודע שהסכוי היחידי שלו לקבל בסופו של דבר את האיבר שלי היא למנוע מעצמו לגמור. אני ממשיך לעמוד מולו ברגליים מפוסקות וללטף את הזין שלי, הוא מייבב נואשות מחשק מתוסכל, עד שסיבלו גורם לי להרגיש שהנוזל בביצים שלי הגיע לנקודת רתיחה ואני דופק אותו". תאוותו הפרועה של תומס פלשה גם למשרד ולשעות העבודה שלו, מקום וזמן בהם נמנע עד עכשיו לחלוטין מפעילות מינית. "אבי-הנער טלפן אלי לעבודה, אמר שהוא רוצה לדפוק אותי ודרש ממני לחכות לו בביתי. תירצתי איכשהו את הצורך להעדר מהמשרד ויצאתי. חיכיתי לו רועד מציפיה. זה לא נמשך יותר מדקות ספורות. נשענתי על השולחן וחשפתי את התחת שלי. הוא שחרר זין לגמרי זקוף ודחף אותו לתוכי. אני גמרתי לפניו. לא החלפנו מילה".

אחד ההזדמנויות בהן תומס, בניגוד להרגלו, זיין במשרד, ביום 22 באוקטובר, מתוארת בפרוטרוט ברשימה שבמקרה נפלו עיני עליה בפעם הראשונה שפתחתי את התיק שמצאתי בארכיון. גבר צעיר שמישהו טען שהוא עריק הגיע למשרדו של תומס לשם ברור . הוא הוכיח מיד שהוכר כבלתי כשר לשרות בגלל מחלת אסטמה. ענינו הובהר תוך כמה דקות ותומס היה נותן לו ללכת לדרכו "אם לא היה לבוש במכנסיים שעטפו באופן כל כך פרובטקטיבי שני חצאי כדור קטנים שפשוט לא הייתי מסוגל להפרד מהם. נעלתי את הדלת והסברתי לבחור את האלטרנטיבות. פני האינטלקטואל העדינות שלו החווירו, עיניו כמעט יצאו מחוריהן והוא התחיל לבכות, אבל הוא ידע מה טוב בשבילו ונשען עם הפנים לקיר עם תחת חשוף איפה שהוריתי לו, בפינה שאינה נראית גם למי שמתעקש להציץ למשרד שלי דרך דלת הזכוכית החלבית. הוא היה בתול. פתח פי הטבעת שלו היה חריץ דקיק באורך של פחות מסנטימטר. משך דקות ארוכות ונפלאות ניצלתי את כל כושר המתיחה שלו. הוא התפטל סביב הזין שלי, כמעט נחנק מבכי והתחנן להפוגה. סלקתי אותו מיד אחרי שנישלפתי ממנו. החור היה עדיין פתוח…" כעבור כמה ימים תומס הלך בערב לבקר את הבחור בכתובת שהופיעה בתיק שפתח לו, בבית הוריו, "לשם השלמת החקירה". "דפקתי אותו על המיטה שלו". הוא בקר אותו עוד פעמיים. בפעם האחרונה הוא כפתר את המכנסיים שלו במטבח, מול העיניים ההלומות של ההורים, שהעבירו בו "צמרמורת של הנאה". בפעם הבאה האב הודיע לו שתעודת האי-כשירות לשרות של בנו בוטלה והוא גוייס. "הכאב בעיניים שלו אמר לי שהוא דובר אמת. תהיתי אם הבחור התנדב לצבא בכדי לברוח ממה שאילצתי אותו לתת לי לעשות בגופו. אמרתי לאב שאני מקווה שהוא גאה בכך שיש לו בן חייל בצבא הרייך".

לאחר שובו של הנער, ההפצצות האוויריות שהתחדשו בקיץ אחרי כמה חדשי הפוגה תופסות מקום חשוב ביומנו של תומס:

4.9.1941: ""מהרגע ששמעתי את צפירת האזעקה לא חשבתי על שום דבר אחר מאשר על הנער. מיד כשאפשר היה לצאת לרחוב הלכתי לבדוק אם ביתו, בקרבת מגדל המים, נפגע. אין כל סימני הרס בקטע הרחוב בו הוא גר".

6.9.1941: "גם הבוקר נשמתי לרווחה: ביתו עומד על תילו".

9.9.1941: "תחנת רכבת פוטסדאמר נשרפה, יותר מ 100 איש נהרגו בהתמוטטות בית בככר פריז"… "בהר פרנצלאואר הנזקים מינימאליים. לביתו של הנער שלום"… "יש סימנים של נזק כבד בכל העיר: בתים הרוסים, חורים עמוקים בכבישים, פסי רכבת מעוקמים… בבקרים אחרי כל הפצצה חדשה, כשעדיין לא פונו ההריסות ולא כובו לגמרי כל השריפות, המראה קשה".
…

13.10.41: "המיניות של הנער מבעבעת, עולה על גדותיה ויוצאת מכלל שליטה… מהרגע הראשון לא אהבתי איך הוא בהה בעינים פעורות ועם מבט שכווץ לי את החזה בעובד- כפיה בלגי שצורף לצוות פועלי האורווה, גבר קומפקטי כבן שלושים עם שער חום מבריק, פנים מצולקות, אף נשרי, שפתיים חושניות ולסת גאה, מוצקה. היום שאלתי את הנער אם הוא מוצא חן בעיניו. הוא חייך כמי שנתפס עם היד בצינצנת-הריבה ואמר שאבא לא מרשה.

'לא מרשה מה?'

'הוא אומר שאני צריך לחשוב פחות על מין ולרוץ יותר…'.

'לרוץ יותר' מתייחס לעובדה שהנער מתבלט כאצן מאה-מטר בפעילויות הספורט של ארגון הנוער ההיטלריאני, אביו דורש ממנו להתעמל כל יום ומוציא אותו לאימון ריצה שלש פעמים בשבוע, אבל הוא מתלונן, מנסה להתחמק, ולדעת אביו לא מתאמץ מספיק".

16.10.1941: "החלפתי כמה מילים עם הבלגי. הוא מבין טוב מאד גרמנית מאיימת וחד-משמעית: בנוכחות הנער הוא לא מרים את מבטו מהרצפה".

משך רוב סופי השבוע תומס לא רואה את הנער. בימי ראשון לפני הצהריים הוא חייב להשתתף בפעילות הנוער ההיטלראי, ושעות אחר הצהריים מוקדשות לאימונים גופניים תחת פיקוחו של אביו. הפיקניקים מחוץ לעיר נפסקו, כיוון שנעשה יותר ויותר קשה להשיג דלק. מפעם לפעם תומס מבקש ומקבל את רשותו של אבי-הנער לקחת את בנו לצפות בתחרות-ספורט, או למופע-קרקס בשבת. שניהם יודעים שמדובר בתרוץ בכדי להתיחד איתו אחר כך בביתו. טקסי בקשת הרשות נעשים ארוכים יותר ומשפילים יותר בכל פעם. "כרעתי על ברכי וליקקתי את העור הקשה והמאובק של מגפי-העבודה שלו. הוא לא מיהר להורות לי לקום והמחשבה שבכל רגע עלול מישהו להכנס לחדר ההמתנה עצרה את נשימתי. הוא נהנה מכוחו ובז לחוסר האונים שלי, ובצדק". אבל למרות הכל גופו של תומס רטט משמחה כשיצא מבניין חברת הרכבת התחתית לאחר שקבל את הסכמת האב. "אין מחיר שאיני מוכן לשלם תמורת מה שאני מרגיש כשאני אוחז אותו בזרועותי, לפני, בזמן ואחרי שאני מזיין אותו".
…

18.10.1941: " שלש שעות בוקר ארוכות של מין קדחתני עם הנער. הוא הביא את עצמו והוביל אותי לפסגה אחר פסגה. הוא בלתי-נלאה. אני מיציתי את כוחותי עד לתשישות. ביליתי אחר-צהרים מבורך של תחושת סיפוק ושלווה. עכשיו, בערב, תולעת התאווה מכרסמת בי שוב. ביד אחת אני כותב ובשניה אני משחק עם עצמי".
…

23.10.1941: "אבי-הנער לוהט וחסר-סבלנות… רק כאב עז מספק אותו. רק כאב עז מספק את הצורך שלי להיות מכשיר לשימושו" … "ככל שהתמסרותי כנועה יותר, תחושת ההתמזגות עם מי שכל ישותי שואפת אליו הופכת את האורגזמה, כשהוא מעניק לי אותה, לחוויה שאיני מכיר דרך אחרת להגיע אליה"… "כשאני מרגיש את הגוף הגדול שלו מתטלטל ומתפתל עלי בטירוף אני כבר רעב לעוד".
…

30.10.1941: "מיד כשנכנס הבנתי שיהיה הרבה כאב… אחרי שקשר לחוד את כל אחד מהאשכים שלי ומתח את הכבל סביב בסיס השק הוא השחיל עפרון בין העור לכבל והתחיל לסובב אותו, באופן שהכבל הלך והתהדק במהירות סביב מה שנראה ככדור שהפך מאדום, לכחול, לסגול… כשלא יכולתי לשאת יותר את הכאב והיבבות החנוקות שלי הפכו לגניחות ואחר כך לצעקות, הוא הרים גרב מהרצפה, דחס אותה לפה שלי, והמשיך לסובב את העיפרון… הכאב הטריף אותי והבכי והפה החסום הכבידו על נשימתי. כאילו ממרחק רב ראיתי אותו מוציא תער מהכיס ושמעתי אותו אומר שהוא עומד לסרס אותי. הבנתי את דבריו, משהו בחזה שלי קפא לשניה או שתיים, אבל כל מה שרציתי היה שזה יגמר. 'אחרי שאחתוך לך את הביצים אכניס לך אותן אחת אחרי השניה לפה, ואתה תבלע אותן, קודם אחת ואחר כך את השנייה… הבנת?' סימנתי בראשי שכן. הוא צחק בשביעות רצון, לא הסיר את עיניו משלי משך שניות ארוכות ואז הירפה מהעפרון שהסתובב במהירות בנגוד לכוון המתיחה של הכבל, ושוק הכאב- עקצוץ הבלתי-נסבל של הדם החוזר לזרום לביצים שלי בישר לי שחנן אותי. הוא דרש ממני לאונן בפניו. שק האשכים שלי הגיב בהבזקים של כאב שהפכו כל תנועת יד שלי לעינוי, אבל למזלי הזין שלי הזדקף מהר וירה לשביעות רצונו".
…

8.11.1941: "הלילה יורטו יותר מעשרים מטוסים בריטיים. לא הותקפו הרובעים הצפון-מזרחיים.

אחרי העבודה חגגנו את יום פוטש בית-הבירה.

פגישה ממושכת עם קצין הוורמאכט".
…

25.11.1941: "פגישה נוספת עם קצין הוורמאכט. הקדשתי תשומת לב מיוחדת קודם לפטמות שלו ואחר כך לאשכים. יש לו שק מכובד. העמדתי את היכולת שלו לשאת כאב במבחן קשה, אבל השליטה שלו על תגובותיו מדהימה" … "אחרי ששלפתי את עצמי מתוכו ולפני שהספקתי לקום מהמטה הוא שאל אותי איפה אני עובד, ובפעם הראשונה שוחחנו משך כמה דקות. הוא זקוק לספוג כאב מידיו של גבר חזק מאז שהתבגר, תמיד הרגיש מאד מגורה מינית על ידי הכוח שהופעל עליו, אבל עד לפגישה איתי הצליח תמיד לשמור על התרגשותו תחת שליטה ולא ראה בה חלק מהנטייה המינית שלו. הוא התגייס לצבא כמהנדס, ועובד במשרד הממשלתי לנשק ותחמושת. הוא שאל אותי על מצבי המשפחתי, וספר לי שהוא נשוי. משך שנים אחרי שהתחתן, לפני כעשרים שנה, קיים יחסי מין סדירים ומספקים עם אשתו. לפני כשלוש שנים אשתו עברה משבר דתי, התקרבה לדת האורטודוקסית המזרחית, היא מסגפת את עצמה בצומות ובחוקנים, ומסרבת לקיים יחסי מין איתו אלא אם כן "יטהר" את עצמו באותה דרך. היו לו מאהבות, אבל בסופו של דבר הוא מעדיף את הפשטות שבבקורים בבית-זונות".
…

1.12.1941: "עליוניותו של אבי-הנער גורמת לו להיות בלתי ניתן להשגה אלא בדרך הכניעה. אחרי שהינה את עצמו בי הוא הרשה לי ללקק את חור התחת שלו. הוא היה נקי, עם קצת ריח של זיעה. אם היה שם עוד משהו חוץ מזיעה הספוק שלי ממה שאני מסוגל לתת לו היה גדול יותר".
…

5.12.1941: "קצין הוורמאכט שכב מותש, רועד בבכי אילם, באופן שהעיד שקבל את כל הכאב וההשפלה שהיה זקוק להם. הוריתי לו לשכב על הגב. מיקמתי את הברכיים שלי משני צידי הראש שלו, ציוויתי עליו לפעור את הפה והורדתי לתוכו את שק האשכים שלי. מה שהחלל החם והרטוב והאקרובטיקה של הלשון שלו עשו לביצים שלי היה טוב. התחלתי להתרומם קצת ולהתיישב שוב, באופן ששק הביצים יצא מהפה שלו וחזר אליו. הוא הידק את שפתיו ושאב אותו פנימה כשמשכתי אותו החוצה, ונפתח כמו בור כששלשלתי אותו שוב פנימה. הזין שלי התנוסס כלפי מעלה כקנה של תותח. דפקתי אותו בתחת. אחרי שגמרתי הכנסתי את הזין שלי לפה שלו, הוא ידע איך לגרום לי לזיקפה נוספת ובלע את נוזל הזרע שלי כשגמרתי".
…

11.12.1941: "גרמניה ואיטליה הכריזו מלחמה על ארצות הברית".
…

21.12.1941: "החורף לא היטיב עם מהלך המלחמה. יש תחושת אכזבה. כולנו קיווינו שמוסקווה ולנינגרד תיכבשנה לפני החורף, מה שנראה בהישג יד בסתיו ומה שלדעת רבים היה מכריע סופית את המלחמה בחזית המזרחית לטובתנו.

תנאי החיים בעיר קשים יותק. קשה מאד להשיג פחם והכמויות המוקצבות של מצרכי המזון צומצמו שוב. מדברים על תת-תזונה. להערכתי התלושים עדיין מבטיחים מזון בסיסי מאוזן לכולם.

אני בטוח בתוצאה הסופית, אבל יש קטני אמונה וספקנים. בדור החדש, שחונך מילדות על עקרונות המפלגה, פגם מסוג זה יהיהיוצא דופן, כמו מחלה נדירה".
…

25.12.1941: "פרידה הציעה לבוא לברלין עם בתנו בכדי לחגוג את החג יחד. הסכמתי, אבל אז אחיה הבכור הזמין את הוריו, אחיותיו וילדיהן לאוסטריה, לחגוג את החגים עם משפחתו. הוא עבר לוינה מיד אחרי הספוח וקנה שם לא מזמן בית חדש. ידעתי מה פרידה רוצה באמת ומה אני ממילא לא כל כך רוצה, וסכום כסף משמעותי שהגיע לידי הודות לבנו חסר-השיפוט של אב מאד עשיר ומפוחד אושש את הרזרבות שלי, כך שהצעתי לה לכסות בנדיבות את הוצאות הנסיעה שלה ושל בתנו לוינה. היא קיבלה את ההצעה ברצון, והפגישה המשולשת נדחתה… ואז התקשר הרמן, אמר שהוא בברלין ושאל אם אני מוכן להיות התרוץ שלו בכדי לא להשתתף בארוחת ערב-החג ההמונית בבית אחיו.

לא נפגשנו מאז הקיץ לפני תחילת המלחמה. הקסם האישי שלו עדיין במלוא תוקפו, אבל באטמוספרת האדישות הנינוחה האפיינית שהקיפה אותו הופיעו צללים של עייפות ואפילו דאגה. הוא הגיב בשתיקה ובפנים חתומות להערות הראשונות שלי על הנושא הבלתי נמנע של מהלך המלחמה, הבחין במבוכתי ואמר לי עם חיוך עצוב שהחסרון הגדול של הציניקאניים הוא שאינם מסוגלים להשלות את עצמם… לא ידעתי מה לאמר. מבלי לחכות שאגיב הוא הציע את עזרתו בהעברת הפקדונות שלי בבנק לארץ נויטרלית. אפילו אחיו, שחגג ממש באותם הרגעים את ערב החג עם אנשים מקורבים לפסגת-המפלגה ומשפחותיהם, מזרים את רכושו לשוויצריה…

הייתי המום. הוא ביקש ממני סליחה על הצל שהטיל על ארוחת ערב-החג שלנו, ובכדי לנווט את השיחה לחוף יותר בטוח ולשפר את האווירה שאל אותי על חיי המין שלי והזמין יין משנת 33' . נתתי סקירה קצרה וחלקית והוא עבר לספר על חיי המין שלו. מין, לדבריו, הוא יותר מתמיד נחמתו העיקרית. הוא כבר לא מביא נשים מברלין. הרבה נשים צעירות באזור מגוריו שבעליהם מגוייסים מוכרות מין, ומוכנות לכל תמורת סכום מתאים. 'לא מדובר רק באילוצים כלכליים. יש משהו באווירת המלחמה שמעודד פריקת עול וספוק צרכים חבויים'. בנוסף, יש לו מאהבת. או נכון יותר, חצי-מאהבת. הוא הכיר קצין בעיר המחוז בעל נטיות דומות לשלו והם משתמשים יחד באותה נערה. הרמן התייחס תמיד אל השילוב של מין וגרימת כאב כאל אומנות מעודנת. הקצין, לדבריו, מעניק לאותו שילוב חגיגיות של טקס דתי-פאגאני… הם מתעללים בה ביחד, אחר כך הקצין משתמש בדלת האחורית והרמן בכניסה הקדמית, והם מתחלקים בפה…

לא ספרתי לו לא על הנער ולא על אבי-הנער. בפעם הראשונה מאז שידידותינו התבססה לא רציתי לחשוף את עצמי למבט החודר שלו. הוא חוזר לביתו בעוד יומיים אבל שאל אותי איך אחגוג את בוא השנה החדשה. ספרתי לו איך עשיתי את זה לפני שנה והוא צחק בהנאה. לראשונה משך הערב ראיתי בעיניו את החיוניות, העירניות והערמומיות של פעם. הוא בקש ממני רשות לשלוח לי 'תחת במתנה' לכבוד שנת 1942. 'לא יאומן איזה יהלומים מתגלגלים בביבים של ברלין'. הוא ישמח לממן אחד מהם עבורי לערב השנה החדשה… הסכמתי לתת לו להפתיע אותי. הוא קיצר את הפרידה והודיתי לו בליבי על כך, והבטיח לשמור על קשר. 'תחשוב על מה שהצעתי לך. אתה צריך להיות מוכן'.

'מוכן' למה?"

1.1.1942: "הבחור הציג את עצמו כקורט ומסר לי כרטיס בקור של הרמן עם מיטב איחוליו לשנה החדשה והערה שכל סוג של שרות שולם מראש . הוא היה נער לא גבוה, מקסימום בסביבות בן עשרים, נראה מוצק וחזק, עם שער בלונדיני קצוץ עד כדי כמעט-קרחת, פנים מאורכות, עיניים בהירות, מאורכות וצרות ומבט פתוח, עצמות לחיים בולטות מעל לחיים שקועות, שפתיים יפות וסנתר מחורץ. מתחת למעיל שהוריד מיד כשנכנס החלק העליון של הגוף שלו היה ערום, בנוי לתפארת, שזור בשרירים. עוד לפני שהוריד את המכנסיים היה ברור שהוא מצוייד בנדיבות, אבל אשכול הבננות שהתנוסס בחזית התחתונים שלו לא השאיר מקום לספק. חששתי לרגע שהרמן לא זכר איך בדיוק בכוונתי לחגוג את הסילווסטר, אבל הבחור הסתובב, הוריד את התחתונים, והוכיח לי שהרמן אף פעם לא טועה. מה שהתגלה היה מוגזם ומושלם. אני ער לכך שיש סתירה בין שתי המילים, אבל אף אחת כשלעצמה אינה מספיקה ואין לי אחרות. התחת שלו היה גדול בהרבה מהממוצע, אבל לא הייתי גורע ממנו אפילו גרם, כי זה היה פוגם במה שבאופן ברור היה בלתי ניתן לשיפור… הדמוי המיידי שבא לי זה שני כדורי-רגל, אבל בכך אני חוטא לאמת כי מה שהשרירים, העור והפלומה הבלונדינית של התחת הזה יצרו ביחד היה הרבה יותר מצורה. מה שנחשף מולי היה יצירת אומנות.

הבחור היה פחות עמיד ממה שניתן היה לחשוב בהתחשב בנפח השרירים שלו, וכנראה גם ממה שכבודו העצמי דרש ממנו להיות. הוא נלחם בכל מעודו בדמעות, אבל זה רק הגדיל את הקסם שבשליטה על הגוף שלו. השתעשעתי בלווסת את עצמת הכאב שגרמתי לו ונתתי לו לחשוב שלא אעבור את הסף שיגרום לבכי לפרוץ את הסכר, אבל פתאום, דקות ספורות לפני חצות, כתשתי את התחת שלו במטר של צליפות שוט שגרמו לו להשתולל בין החבלים, לצרוח, ומכאן והלאה, לבכות, לילל, ליבב ולהתייפח משך כל הדקות האחרונות של 1941 וחלקה הגדול של השעה הראשונה של 1942, בזמן שאני, עמוק בתוכו, נהניתי מאחד מפלאי הטבע: ממה שתחת של גבר אחד מסוגל לגרום לזין של הגבר שרוכב עליו… בבוקר, אחרי ששוב השתמשתי בו עד שנסחטה ממני טיפת נוזל-הזרע האחרונה, הצטערתי לתת לו ללכת. יהלום אמיתי. שלחתי להרמן כרטיס עם תודות מכל הלב".
…

5.1.1942: "הנער ספר לי משהו שהוא לא העיז לספר לאביו. הבן של שוער הבית שלהם דפק אותו. שאלתי אם הוא מתכוון לבן הבכור או לצעיר… הוא פער גם את העיניים וגם את הפה בהפתעה, אבל לא חקר, ואני לא סיפרתי לו על השיחה שלי עם השוער לפני יותר משנה. ' הקטן הוא מכוער וטיפש. הגדול בחופשת חג המולד מהפנימיה.הוא תפש אותי כמה פעמים כשהינו לבד בחדר המדרגות, לחץ אותי לקיר ושם את היד שלי בין הרגליים שלו. אתמול הוא אמר לי לצאת איתו לחצר ונכנסתי איתו לאחד המחסנים. הוא הוריד את החולצה ופתח את המכנסיים, ובסוף נתתי לו לזיין אותי'. שאלתי מה יקרה עכשיו. 'הוא חוזר לפנימיה, אבל אני ממילא לא רוצה אותו יותר. הוא לא אוהב להתנשק ואחרי שגמר השאיר אותי במחסן והלך בלי להגיד מילה…' אמרתי שאם כך אין סיבה לדבר על זה יותר. אני לא חושב שיספר לאביו".
…

9.1.1942: "זכרון השיחה שלי עם הרמן בערב חג המולד לא מרפה ממני. ההיכרות שלי עם רצינותו ועומק-חשיבתו לא מאפשרת לי לבטל את דבריו, אבל כל כולי נרתע מלהעמיק בהם. הקשרתי אליו אתמול והוא אמר שנשוחח שוב כשיחזור לברלין, בחדשים הקרובים. אני בלתי שקט. לא רק רציני וכבד לב, אלא קודר וזועף. באיצטלה של שומר קנאי על הכללים והמשמעת אני ממרר את חייהם של הנתונים לפיקודי. אני הופך יום יום את חייו של מקס לגהינום. אני מתיש אותו בדרישות מכל סוג ומתעלל בו, לפעמים בפראות שמפתיעה אותי. הבוקר הוא שפך קפה על העתון שלי. זימנתי אותו לביתי בערב. הוא הגיע בדיוק בזמן, עם פנים חיוורות וחיוך פחדני ומתחנף. גרמתי לו לחשוב שאסתפק בכך שיגייס את כל כשרונותיו בכדי לענג את הזין שלי, אבל אחרי שרוקן אותי נתתי לא את מה שהגיע לו. כשגמרתי לטפל בו שק האשכים שלו דימם, הזין הקטן שלו נעלם לגמרי, והוא בקושי הצליח לדרוך על כפות הרגליים בכדי להסתלק מהדירה שלי. באלה מבין "לקוחות" המשרד שלי שאני מאלץ להכנע לי אני משתמש מינית, אבל את עיקר ההנאה אני שואב מגרימת כאב. אני עובד עליהם לאט וביסודיות, משך שעות. כשאני משלח את הגברים עליהם אני כופה להתמסר לי לדרכם, הם מתקשים לעמוד על רגליהם בכוחות עצמם". על אחד מקורבנות אלה תומס מעיד שכשהתפשט כפי שצווה עליו, הוא נדהם לגלות שק אשכים בעל נפח יוצא דופן. יצרייו התגרו. הוא לא הזניח אף פינה בגופו של הבחור, אבל הקדיש את מירב תשומת ליבו ל'ביצי-התייש' שלו. הוא מזכיר מהדקים משוננים, סיכות, אביזרי מתיחה, שוט, מגלב, רצועות-עור וחבלים, וכן "התרוממות רוח", "התרגשות" ו"אופוריה" משך השעות הארוכות של הלילה. בבוקר, "חתכים, שטפי דם ונפיחויות" הפכו את שק האשכים המעוות של הבחור ל"מסה קשה לזהוי".
…

17.1.1942: "איש הצבא לא נרתע ולא מתלונן, אבל עצמת הכאב שאני גורם לו לאחרונה פורצת סדקים ביכולתו לעמוד בסבל איתן ויציב כהרגלו".
…

23.1.1942: "האווירה בעבודה מתוחה, ספוגה בחשדנות ההדדית. בשיחות ביננו כולנו מדקלמים משפטים שכאילו נלמדו בעל פה למבחן ומסתכלים בדאגה מסביב בכדי להבטיח לעצמנו שדברינו לא התפרשו לרעה. גם ההסדר שלי עם קצינים במשטרת-הסדר שתמורת טובות הנאה אפשרו לי מאז ומתמיד חופש לעשות כרצוני גם במקרים השייכים למעשה לתחום סמכותם הבלעדי כבר אינו פשוט ושוטף כבעבר. מפקדים באים והולכים, כולם חושדים בכולם, ורק מעטים מעיזים שלא לציית בקנאות לנוהלים.

ההפצצות פחות תכופות והנזקים לא חמורים. הגיעו לידי כמה מכרוזי התעמולה שהופצו על ידי המטוסים הבריטיים. שרפתי אותם".

26.1.1942: "האב קדורני וחסר סבלנות, ואכזריותו קרה, אטומה ומנכורת. הוא מזיין אותי בתחת בעמידה במהירות וכמעט כלאחר יד מיד אחרי שנכנס, ואחר כך מתפנה למה שמגרה אותו באמת, להכאיב לי, לאלץ אותי להשפיל את עצמי לפניו, לחשוף את 'הילדה הצווחת ומייבבת' שלדבריו מסתתרת בתוכי. בדרך כלל הוא מתעלם ממגירת הצעצועים, הוא לא זקוק לשום מכשיר. הוא פותח את אבזם החגורה ומסיר אותה מהמתניים שלו, ורק באמצעותה , ובאמצעות כפות ידיו הפתוחות או מאוגרפות וכשרונו להשתמש במילים כחיצים ולכוון אותם לאיפה שהכי כואב, הוא גורם לי לבכות, להתחנן לרחמים, להתבזות ולוותר חלוטין על כבודי. זה מה שמשלהב אותו. רק אז הוא מפסיק לענות אותי ומרשה לי לשלוף את הזין שלו שכמעט תמיד כבר לגמרי זקוף מהמכנסים ולמצוץ אותו. אחרי שהוא גומר הוא מתכפתר ופונה לדלת. כשהוא הולך אני שבר-כלי. אין חלק בגוף שלי שאינו כואב, נפוח, פצוע או משותק זמנית, העלבונות צורבים כמו כוויות, לוקח לי שעות להרגע ולהרדם, ויש בקרים שאני מרגיש שאיני מסוגל לקום מהמיטה, אבל בסיומו של כל בקור שלו הזין שלי מלא ומתוח. "… "אין לי תשובה לשאלה למה אני מקבל באהבה כל מה שהוא גורם לי לשאת ולעשות. לעיתים קרובות אני שומע את עצמי צוחק מעצמי בקול, בלעג".
…

5.2.1949: "כשאני מתעורר ומבחין באור ראשון בחוץ וברור שהוא כבר לא יבוא, מציפה אותי תחושה של ריקנות וכמיהה, חזקה וברורה כמו טעם רע בפה.

תמורת תלושי המזון מקבלים כמויות קטנות יותר של מצרכים ובאיכות נמוכה יותר. יש יותר חלופות גרועות ופחות מזון אמיתי, ולעיתים קרובות גם את המצרכים המוקצבים קשה או אי אפשר להשיג . אני מקדיש יותר ויותר זמן וכסף לשמירה על תזונה נאותה של הנער ומשפחתו".
…

12.2.1949: "זיפי שער סביב חור התחת שלי שלא גולחו כראוי לדעתו היו הסיבה בגללה העניש אותי הלילה. הוא לא טרח לגוון: הוא הצליף בקצב קבוע ובעוצמה בלתי משתנה על הגב, התחת והירכיים שלי עם החגורה שלו עד שפתאום הפסיק, פתח את המכנסיים, נשכב על הגוף החבול שלי, דפק אותי, דרש ממני להביא אותו לזיקפה נוספת בפה שלי, הקפיץ את ראשי על הזין שלו באמצעות קבוצת שער שאחז באגרופו, ירה לגרון שלי והלך"… "ככל שהוא מרוחק יותר, מכאיב לי יותר, ומבזה אותי יותר אני זקוק לו יותר. אני מרגיש צורך להאחז בו. אם זה היה אפשרי הייתי כובל את עצמי אליו".

16.2.1949: "קצין הוורמאכט הציע לי לדפוק תמורת תשלום חבר וותיק שלו מתקופת הגימנסיום שמחפש בן זוג אמין ודיסקרטי. מצבו העדין לא מאפשר לו להסתכן שתתגלה ההומוסקסואליות שלו. שאלתי מה פשר 'מצבו העדין' והסתבר שאחותו עזבה את גרמניה ב-1923 עם בעלה היהודי, שהיה ממקורבי שר החוץ ראטנאו, ואחיו, רופא שהיה מופיע בלילות כשחקן בקברט של טרווסטים, עשה זאת כשנה מאוחר יותר, אחרי שנחטף ועונה על ידי כנופייה שדחפה צנור-גינה לפי הטבעת שלו וניפחה את המעיים שלו. 'הוא לא מעוניין למשוך תשומת לב'. לא איכפת לי מי הם בני המשפחה של בעליו של החור שאני צריך לדפוק תמורת תשלום מתאים, אבל לזיין מישהו מבלי לגרום לו לכאב לא כל כך מושך אותי, והעדפתי לתת לאיש הוורמאכט רושם שאני סלקטיבי. אמרתי לו שאני זונה עם עקרונות… שאני לא מוכן לשום סוג של מגע עם מישהו השייך למשפחה מנוונת כזאת".

19.2.1942: "…הבעת פניו התוקפנית והאכזרית גרמה לי להבין מיד מה שמחכה לי. הוא הכאיב לי בקור רוח וכמעט ללא מילים וגרם לי להשפיל את עצמי לפניו, והגיב בלא יותר מרמז של הבעת הנאה. הוא לא הביט בפני כשמצצתי לו, הורה לי לכרוע על ארבע ודפק את התחת שלי בפראות, גמר במהירות, שהה שניות בחדר האמבטיה ויצא מבלי לאמר מילה".

23.2.1942: "אני מתמסר לו באופן שנוטל ממני כל שמץ של כבוד עצמי. כוח הסבל שלי הוא גאוותי היחידה. הוא אמר שכיוון שאין ניר טואלט, לשון כמו שלי היא אוצר…והזכיר לי שבאפריל נחגוג שוב את יום הולדתו של הפיהרר שלי…"
…

27.2.1942: "בבקור במחנה חינוך-בעבודה דרומית לעיר ראיתי קבוצה של עובדי-כפייה פולניים מגולחי-ראש ונבובי-לחיים נאבקים בכלבי שמירה עם עיניים בוערות ששוסו בהם. כשהשומר קרא לכלבים בחזרה אליו כל הגברים דיממו, וחלקם התפתלו על האדמה. נזכרתי בהמונים שנהרו לקוליסאום. הגירוי היה עצום".

1.3.1942: "דווח על התקפה של הצבא האדום בחצי האי קרים.

הנער יהיה בן שלוש-עשרה בעוד שבועיים. הוא לא בין הגבוהים בין בני-גילו שאני רואה יוצאים מדלתות בית הספר, אבל פניו נעשו זוויתיות יותר, החיוך שלו בוגר יותר, וניכר חותמם של הגנים של אביו, של שעורי הרכיבה ושל הפעילות הספורטיבית האינטנסיבית בארגון הנוער ההיטלראי: גופו כולו שרירים קשים קטנים. במיטה שלי, סחוט וכבוי, ערום והדוק בין זרועותי, הוא אוהב לדבר לפני שאני לוקח אותו הביתה. היום אמר לי שאבא שלו אמר לו שהזיין שלו גדל. הוא הביט בי, מצפה לאישור. זה נכון. בחדשים האחרונים הוא התארך והשמין, הפרנולום התעבה, הראש התרחב ואיבד את צורת הפעמון הקטן והמושלם, וערווה אמיתית מתחילה לתפוס את מקומה של הפלומה הרכה מסביב לזין ושק הביצים שלו. כמה שערות מבצבצות גם על השק עצמו. אמרתי לו שגם אני חושב שהזין שלו פחות ילדותי. 'אבא אומר שהזיין שלי יהיה גדול כמו שלו' .

'זה הגיוני, אתה הבן שלו'.

'הזין שלך הוא כמו של אבא שלך?'

'הזין שלי יותר גדול משלו'.

'כשהזיין שלי יהיה יותר גדול משלך תתן לי לדפוק אותך?'

'אני אחשוב על זה'… נראה שהתשובה הניחה את דעתו, אבל בכל זאת המשכתי את השיחה, בראשי. נשבעתי לו שם שאין שום דבר בעולם שיהיה בהישג ידי שאסרב לעשות אם יבקש ממני. אף פעם".
. …

13.3.1941: "הנער יחגוג את יום הולדתו בביתו ביום ראשון הקרוב. הוזמנו חבר לכתה שלו עם הוריו ואחיו הקטן. כבר הגיעה החבילה עם המתנות של הסבתא והדודה, אפודה סרוגה בצבעים של הדגל ועם צלב קרס על החזה, וכרית רקומה עם שמו של הנער וציור של ילד בועט בכדור. הוא נראה מרוצה. נפגשתי עם אביו במקום העבודה שלו בכדי לקבל את אישורו למתנות יום ההולדת. ספרתי לו שאחותה של השוערת שלי, (אימו של מקס) עבדה כאופה במעדניה שנסגרה. היא הסכימה לאפות את עוגת יום-ההולדת 'הכי יפה בעולם' אם אשיג את החומרים, מה שביכולתי לעשות. הערתי גם בזהירות שאשמח לעזור לקנות לנער בגדים מתאימים למדותיו… האב הסכים. גם עם תלושים אין להשיג ביגוד, אבל קניתי באופן פרטי שני זוגות מכנסי כותנה וארבע חולצות משי. ראשי התיבות של שמו ירקמו על כיסי החולצות. הובטח לי שוב שהחומרים לעוגה יגיעו בזמן".

16.3.1941: "יום ההולדת של הנער נחגג בבית משפחתו בשעות אלה. אתמול, מבלי לבקש את רשותו של אביו, קניתי לנער צמיד זהב קטן שעליו נחרט שמו והוספתי אותו לחבילה עם הבגדים ששלחתי לביתו. העוגה נאפתה וקושטה הבוקר ונשלחה בצהרים".

17.3.1941: "לעוגה היתה הצלחה גדולה, הוריו החליפו את מיטת הילד שלו במיטת-נוער, והחבר והוריו נתנו לו במתנה עט-נובע וטבלת שוקולד. הוא נושא על פרק ידו את הצמיד שלי ולדבריו לא יפרד ממנו אף פעם".

18.3.1941: לפנות בוקר. "אבי-הנער עזב לפני קצת יותר מארבע שעות. החתך בצד הפנימי של כל אחד מהירכיים שלי כבר לא מדמם.

מיד כשנכנס לקראת חצות הוא פנה לחדר האמבטיה, הורה לי לבוא אחריו, חשף את התחת שלו, התיישב על האסלה, וציווה עלי לעמוד מולו. שמעתי אותו משתין ואחר כך מחרבן. הריחות אישרו את הצלילים. הבנתי במה מדובר. כשגמר נעמד. ירדתי על ברכי ומצצתי וליקקתי את את ראש הזין שלו, וכשהסתובב, הפרדתי בין שני חצאי התחת המפואר שלו וניקיתי את החור עם הלשון שלי. כשהיה מרוצה התלבש וציווה עלי לקבור אצבע בצואה שלו באסלה, להכניס אותה לפה שלי, ולהציג אותה נקיה לחלוטין לפניו. עשיתי זאת מספר פעמים. ואז הוא הראה לי איך מלמדים ילדים רעים לא לשחק בחרה… הוא השתמש בכל אמצעי בכדי להצליף בי, ואחר כך זיין אותי. הוא לא הזכיר את צמיד הזהב ששלחתי לנער מבלי לבקש את רשותו.

ישבתי על המיטה והסתכלתי עליו כשפנה ללכת. מה שקורן ממנו חונק את גרוני מהתרגשות. פתאום הוא הסתובב כלפי, שלף מכיסו סכין מתקפל, שיחרר את הלהב, ציווה עלי לפסק את הרגליים, פתח חתך בכל אחת מהירכיים שלי, תפס באגרוף את שער הראש שלי, כופף אותו אחורנית מול פניו ואמר לאט, בקול קפוא ורע: 'בשביל שתזכור שגם אם אני מרשה לך לדפוק את הבן שלי אתה עדיין חייב לקבל את רשותי בכדי לתת לו מתנות'. הפנים שלו אף פעם לא נראו לי כל כך נוראים ויפים כבאותו רגע. החתכים דממו בשפע. ישבתי המום על המיטה. הוא הסתכל בי מלמעלה ונראה מרותק. הוא לא הרשה לי לעשות כלום בכדי לעצור את הדם עד שהתחיל לטפטף על הרצפה. הוא יצא מהדירה כשהייתי בחדר האמבטיה, סופג את הדם במגבת. שמעתי את הצחוק מבעבע בקול הצרוד שלו כשאמר, כאילו לעצמו, שלא ידע שהדם של ילדות אדום כמו דם של גברים…"

20.3.1941: "העור מסביב אדום לוהט, אבל החתכים לא עמוקים וכבר מתחילים להגליד. לא יכולתי להסתיר אותם מהנער. הוא ניחש שאביו עשה אותם ולא הכחשתי, וכשביקש להבין מה קרה אמרתי לו את האמת, שאיני יודע איך להסביר לו מה קורה בין אביו וביני. הוא אמר שאבא שלו אומר שילדים לא מבינים רק מה שהמבוגרים לא רוצים להסביר; הבטחתי לו שבאמת איני יודע איך, ושאני חושב שיהיה לי קל יותר לעשות את זה כשיהיה יותר גדול. הוא בקש לדעת אם אניח לאביו לעשות לי כל דבר שירצה. לא היתה שום ילדותיות בטון שלו. אמרתי שאני מקווה שלא ירצה לעשות שום דבר שימנע ממני לדפוק אותו, או שיגרום לי לאבד את מישרתי ומעמדי… אחרי שגמרנו ושכבנו חבוקים, פתאום שאלתי אותו אם הוא אוהב אותי… מיד קיללתי את עצמי בלי מילים על שקילקלתי את הדקות הקסומות של אחרי המין. אבל הוא אמר בפשטות 'כן'. הרגשתי אוקיאנוס בלב ולא הצלחתי להשתיק את עצמי:

'כמו את אבא?'

'לא'.

'פחות?'

'לא אותו דבר'.

'איך?'

'אני אוהב אותו כי הוא כמו שהוא, ואני אוהב אותך בגלל שאני יודע שאתה אוהב אותי… ובגלל שאתה עושה שזה יהיה הכי טוב בשבילי כשאתה דופק אותי… ואני אוהב את הגוף שלך, לא איכפת לי שאתה מכוער ושעיר כמו קוף…' "

…

28.3.1942: "חיל האוויר הבריטי הפציץ את ליבק. סופת אש פרצה בעיקבות ההפצצה. הנזק למרכז העיר העתיק גדול יותר מזה שנגרם בכל עיר גרמנית שהופצצה עד עכשיו".

בתחילת אפריל, תומס נדרש להסיע את אימו של הנער לבקור בבית אמה ואחותה בעיר הולדתה משך חג הפסחא. הוא רכש את הדלק הדרוש, הביא אותה למחוז חפצה, חזר למחרת לברלין ונסע להחזיר אותה לביתה אחרי שבוע. משך הנסיעה חזרה הוא העיז לנסות לגרום לה לדבר על בעלה. "שאלתי אם הוא נולד בברלין. היא ענתה ברצון. הוא נולד בברלין אבל אין לו קרובי משפחה חיים. הוא התייתם כילד, גדל במוסדות, ועבד כפועל בבית חרושת מגיל ארבע-עשרה. הוא השלים את למודיו בשעורי-ערב, קבל מילגה לאוניברסיטה הפוליטכנית שבקושי הספיקה בכדי למנוע ממנו למות מרעב ומקור, השלים את הכנסותיו בכל דרך אפשרית, והיה בין הבוגרים המצטיינים של הפקולטה להנדסה בשנת 1927… תהיתי אם הגיע לבית-היתומים בגיל שבו היה כבר מסוגל להגן על עצמו…"
…

5.4.1942: "פורסמו המטרות של התקפת הקיץ של הוורמאכט: כבוש שדות הנפט בקווקז ותפיסת סטלינגרד. זאת תהיה נקודת המיפנה המכריעה".

6.4.1942: "הופחתו מנות הלחם, הבשר והשמן המוקצבים. חסר כוח אדם בכפרים, הקציר היה דל, יש צורך להאכיל קודם כל את הכוחות המזויינים ומתחלקים איתנו במה שנותר מיליוני עובדי כפייה. מה שאני יכול לרכוש בשוק השחור לא מאפשר אלא לשמור על רמת תזונה סבירה".
…

11.4.1942: "חיכיתי לשיחה קשה, והכנתי את עצמי להשמיע לו את כל הטיעונים עליהם מתבססת אמונתי בניצחון, אבל הרמן לא רצה לשמוע על אמונות. הוא שטח לפני פסיפס של נתונים, והניח לי לפרש את התמונה. הוא דיבר איתי על מאזני קצב-התפוקה של כלי נשק כבדים, על חמרי גלם, על צריכת דלק, זמינותו ואספקתו, על הדרוש בכדי לעמוד במלחמה ארוכה בו-זמנית במספר יבשות, על כוחות אוויר וים, על האינטרסים של יפאן, על האימפריה בת כמעט 500 מליון איש של בריטניה, על הפוטנציאל התעשיתי והחקלאי הכמעט אין-סופי של ארצות הברית, על המרחב הבלתי ניתן לכבוש של ברית המועצות, על כושר העמידה העל-אנושי של האזרחים הסוביטיים, על התעשייה המפותחת שהועברה לעמקי רוסיה… 'הסובייטים מקימים יחידות חדשות במקום אלה שנמחצו על ידי הוורמאכט במהירות שאיש לא צפה מראש, וכבר הטילו לחזית מספר כפול של דיוויזיות מזה שלפני המלחמה הוערך שיהיו מסוגלים לגייס'… 'דור חדש ומשופר של טנקים שיוצרו על ידי התעשיה שלהם מגיע עכשיו לשדה המערכה…' …'לאמריקאים יותר ארטילריה ובאיכות טובה יותר מאשר לצבא הרייך…'. 'אנשים משקרים. מיספרים לא' הוא אמר לבסוף, וסיפר לי על כוונתו להגר. מאז אוקטובר החוק אוסר לצאת מגרמניה, אבל הכל אפשר לקנות בכסף. רכוש המשפחה שלו בתהליך מכירה וכשזאת תסתיים הוא מתכוון לצאת לצרפת, לעבור משם לספרד, משם לפורטוגל, ולברזיל באניה מליסבון. 'ריו דה ג'נירו: שמש, ים, נשים לוהטות בצבע דבש כהה…' שאלתי אותו איך אפשר להנתק מהמקום אליו אתה שייך בתוקף הלידה, השפה, החינוך… המבט בעיניו היה ריק והפנים חסרות הבעה, בלתי ניתנות לחדירה. הוא אמר: 'אתה יודע שהברזילאיות היו להיט בבתי הזונות בברלין לפני המלחמה?…יותר מאב אחד שאני מכיר שכר אחת כזאת בכדי שתפטור את בנו המתבגר מבתוליו…'

הוא הציע לי להצטרף אליו אל צידו האחר של כדור הארץ, והוא מחכה לתשובה.

בסיפור אגדה הייתי לוקח איתי את הנער ומתחיל איתו חיים חדשים מעבר לאופק…

אחרי שנפרדנו העדפתי לחזור הביתה ברגל. האדמה נשמטה מתחת לרגלי וקיוויתי שאויר הלילה הקריר יעזור לי לעשות סדר במחשבות שהסתחררו בראשי. לא מיהרתי, ובחרתי להאריך את הדרך ולחצות פארק קטן. עקב ההאפלה המשטרה מתקשה למנוע את שווקי-המין במקומות צבוריים שנעלמו למעשה מהנוף של ברלין לפני המלחמה אבל חידשו את פעילותם בחסות החשכה. בפארק זה מציעים עצמם גברים צעירים ללקוחות שמקבלים את התמורה לכספם בחדרים שכורים בפנסיונים ברחובות הקטנים הסמוכים. הלילה, הודות לירח המלא והשמים הנקיים מעננים, הפארק לא היה חשוך לחלוטין. לא הקדשתי תשומת לב מיוחדת לדמותו של גבר עם ראש מגולח, כתפיים רחבות במקטורן מרופד ומתניים צרות שהופיעה מולי פתאום מבין העצים. כשהתקרבתי ראיתי סנתר מוצק, אף פחוס, עיניים קטנות וחישוק קטן בצבע זהב בתנוך אוזן ימין. כשעברתי לידו הוא הסתכל לי ישר בעיניים, משך אחורנית את הכתפיים, תפס בכף היד את אזור החלציים שלו, ודחף לעברי את האגן בתנועה גסה. ראיתי כבר מחוות מסוג זה. אין לי שום דבר נגד זנות, ואף פעם לא חשבתי שזה לא לגיטימי לפרסם את מה שאתה מוכר, אבל משמעותה של ההצעה, ההנחה שאני עשוי להיות מעוניין בזין שלו, גרמה לקיבה שלי להתכווץ, עור כל גופי להט פתאום, וזעם פתאומי פרץ לי לחזה ודרש להתפוצץ. צעד אחד העמיד אותי מולו. האגרוף הראשון פתח חתך מתחת לעין השמאלית שלו. לפני שהספיק להגיב אגרוף שני הכה אותו בבטן, הוא התקפל ונחשף לברך שלי שהעיפה אותו אחורה על הגב. הוא כיסה את הראש בזרועותיו. בעטתי במה שהציע לי רגע קודם. הגוף שלו התקפל בכאב. בעיטה בצלעות גרמה לו להזדעזע ולהשתרע בזרועות פתוחות על האדמה. מעכתי עם העקב את איבר המין שלו עד שהרגשתי את הביצים שלו נמחצות כנגד עצם האגן . הוא צרח. שני אנשים הגיעו בריצה. הם לא חשבו להתערב, הם באו להסתכל. דיסקט המתכת האליפטי המזהה אותי כאיש המשטרה הפוליטית הבריח אותם. חזרתי אליו והתחלתי לבעוט בו ברצינות. הוא צעק והתפתל בנסיון לגונן על עצמו, ואחר כך רק יבב והתחנן אבל לא וותרתי. שיחררתי את החגורה שלי מלולאות המכנסיים והצלפתי בו, באופן מסודר, מלמעלה למטה ובחזרה, עד שהפסיק להשמיע קולות ולהתכווץ בכל פעם שהחגורה היכתה אותו. זרועותיו היו פשוטות לצדדים וראשו ופניו היו מכוסים בדם. הוא עדיין נשם. התכופפתי ותלשתי את העגיל מהאוזן שלו.

רק כשהגעתי לפתח הבית שלי הרגשתי שהעגיל עדיין באגרוף הסגור שלי, ושהזין שלי זקוף כמו תורן. היפלתי את העגיל לתוך תיבת המכתבים ליד דלת תא השוערת, וכשהגעתי הביתה נתתי טפול דחוף לזיקפה שלי. המתח של השעות האחרונות התפרץ באורגזמה שלא אשכח במהרה, אבל הירגשתי שעדיין לא אהיה מסוגל לשון, כך שזימנתי את מקס. נשכתי עד דם את העורף שלו בזמן שדפקתי אותו, וכשדפקתי אותו שוב עשיתי אותו דבר בשיכמה שלו. הליווי הקולי שלו היה טוב מתמיד. אחרי שגמרתי נשענתי בשתי ידי על שולחן הכתיבה, פסקתי את רגלי, והוריתי למקס לכרוע על ברכיו, לקבור את ראשו בחריץ התחת שלי ולהפעיל את הלשון. הוא עבד כחצי שעה עד שהרגשתי רגוע ונינוח והוריתי לו להפסיק. כשנשארתי שוב לבד הייתי במצב רוח מרומם. משך פרק הזמן שעבר מאז שנכנסתי לפארק ועד ששלחתי את מקס לביתו כל אחת מהמחשבות שהסתחררו בראשי מצאה את מקומה, התגברתי על ההתלבטויות, והבשילה בליבי החלטה בלתי מלווה בספקות.
…

16.4.1942: "למי עוד, בין מיודעי, הרהורים מפחידים כשלי?"
…

20.4.1942: "הבוקר סיימתי לארגן את עיניני. נפגשתי עם הרמן בצהריים ומסרתי לו יפוי-כח המפקיד בידיו את כל מה ששמור ומנוהל עבורי בבנק: פנקסי חסכון, איגרות חוב ומסמכים פיננסיים אחרים, זהב, מזומנים ותכשיטים. חלק ישמש למימון השגת המסמכים הדרושים והוצאות הנסיעה, החלק העקרי יומר למטבע זר ויועבר לדרום-אמריקה".

21.4.1942: "כפי שאבי הנער הודיע לי מראש, בלילה שעבר חגגנו שוב את יום ההולדת של הפיהרר בדרך בה בחר לפני שנה. הפעם לא נקשרתי. הוא היה אכזרי מתמיד ואני התמסרתי בחוסר רחמים-עצמיים שגבל בקנאות, כאילו חתרתי לסיפוק סופי של הצורך שקושר אותי אליו, כזה שלא יפוג עם הזמן".

23.4.1942: "השעות האחרונות. הבלתי נמנע. לחשתי באזניו של הנער מילים שאף-פעם לא העזתי להגיד לו. כשגמרתי בתוכו והוא פיזר את הזרע שלו על שנינו הוא צעק מילים שאף-פעם לא קיוויתי לשמוע".

26.4.1942: "נפרדנו בלחיצת יד ממושכת. העולם נראה אפור. אבי-הנער פנה ללכת, ואז הסתובב כלפי ושאל:

"למה אתה נשאר כאן?"

"כי נשבעתי אמונים".

…
"חיי ניגזלו ממני".

תיק הקרטון שהכיל את הרשימות שהועתקו מיומנו של תומס חזר למקומו בארכיון. אני תוהה אם מישהו נוסף ימצא אותו אי-פעם, ומה יחליט לעשות בו, אם זה יקרה.

כתבתי כבר את המילה "סוף" באמצע השורה שמתחת לשורה האחרונה של הסיפור, אבל האמת שידעתי מראש שלא אהיה מסוגל להפרד מהקוראים מבלי לחזור אל עצמי… כך שמחקתי אותה. בסך הכל, אחרי שהקדשתי כל כך הרבה שעות להפוך את חומר הגלם שנפל לידי למוצר המוגמר שהעמדתי לרשותכם, אני מניח שמגיע לי להגיד לכם עוד כמה מילים על עצמי (או, כמו שקריסטופר אומר, לפרוס את זנב הטווס שלי לכל רוחבו ולעשות כמה סבובים במקום בכדי שכולם יראו אותו 360 מעלות מסביב). מי שלא רוצה שלא ימשיך לקרוא. אין לי בעיה עם זה.

קבלתי כבר את תואר הדוקטור בהסטוריה. מאותו רגע ועד לאחרונה עתידי, (עתידנו. של קריסטפר ושלי. אנחנו יחידה בלתי נפרדת) היה בלתי ברור. גם לא ידעתי בדיוק מה אני באמת רוצה לעשות בשלב הבא, וגם לא היו הרבה אפשרויות. משך החדשים האחרונים גיששתי בכל מיני כוונים אבל לא קבלתי תשובות מעודדות. ואז, אחרי שני ראיונות ארוכים בסקייפ, הגיעה הצעה למשרת הוראה בעיר יפה על חופי הים הבלטי. כל מה שהצלחנו לברר במהירות על המקום מצא חן בעינינו כך שתוך יומיים עניתי בחיוב. הוסכם שאלמד באנגלית, אבל התחייבתי לשלוט בשפה המקומית תוך שנתיים, שזאת גם תקופת הנסיון בחוזה שלי. בין השאר, יש בעיר הזאת מעט חדשי שמש חוורת בשנה, מה שמתאים לעור האלביני ולעיניים הרגישות לאור של קריסטפר, המתאמן רוב חדשי השנה בחוץ, על המים. המשכורת שאקבל מספיקה בכדי לפרנס את שנינו. קריסטופר לא יעבוד, הוא יקדיש שנה לאמוני חתירה אינטנסיביים במועדון חובבים ואחר כך ינסה להתקבל לאיזה מועדון יותר רציני. המטרה שלו היא המשחקים האולימפיים. אני לא חושב שאוהב את המחשבה עליו סגור בכפר האולימפי עם מאות ספורטאים מחורמנים, אבל אני מקווה שיצליח להגיע לשם; זה חלום חייו. ואם זה לא יתגשם, אני אהיה שם בכדי להבטיח נחיתה רכה, ולהוכיח שיש עוד דברים שיכולים לתת טעם לחיים.

בתקופה שבה לא היו לי הצעות עבודה השתעשעתי לפעמים באשליה שגם לחזור ארצה זאת אופציה, אבל ידעתי שזה לא ככה. חוץ מזה שעבודת הדוקטורט שלי אף פעם לא עוררה עניין בין ההיסטוריונים הישראליים (אני חושב שישראלי שעושה עבודת דוקטורט בהיסטוריה בגרמניה על נושא שלא קשור בשואה נתפש מראש כמשהו מוזר), אני לא רואה את קריסטופר ואותי, כזוג, משתלבים בהצלחה במציאות הישראלית. כל זאת בנוסף, כמובן, לרגישות של קריסטופר לאור חזק. אני מתגעגע להרבה דברים בארץ, בעיקר אנשים, אבל לא אוכל לחיות שם בעתיד הנראה לעין.

אין ברים "גאיי" בעיר הזאת, אבל יש לפחות שני מקומות בהם החל משעה מסויימת רוב הלקוחות הם גברים הומואים דיסקרטיים וקל יחסית לצאת משם עם בן זוג לכמה שעות. בשניהם בקרתי מפעם לפעם ובאחד מהם ראיתי את קריסטופר בפעם הראשונה. מה שמשך את תשומת ליבי היה הגוף המפואר שלו והקלות והנוחות שבה הוא ניהל אותו מדלת הכניסה פנימה, כאילו לצלילי מוזיקה של אניו מוריקונה. אחר כך קלטתי בתדהמה שהוא אלבינו, ראיתי שלא הייתי היחידי שהביט בו בעניין, שעם אחדים מהנוכחים הוא החליף ברכות וחיוכים, אבל למעשה התקדם אל עבר המקום בו עמדתי אני. שמרתי על פני פוקר. הוא התחיל בשיחה.

הוא היה צעיר, גברי וחצוף, בדיוק איך שאני אוהב אותם. הוא ספר לי שהוא בן שבע עשרה, שהוא תלמיד בשנה האחרונה בתיכון וששאיפתו היא להיות ספורטאי מקצועי, כחותר. האמביוולנטיות שלי כלפי פרטנרים בעלי גוף גדול משלי (אני אוהב לראות אותם על הברכיים בין הרגליים שלי עם הזיין שלי בפה, אבל אף פעם לא ידעתי איך למקם אותם בכדי לדפוק אותם בתחת בנוחיות) ובעיקר, הרגשות המבולבלים שעורר בי העור החסר פיגמנטים כמעט לחלוטין שלו, בלמו את נטייתי לרוץ מיד קדימה במלוא המהירות. וכשהוא אמר שהוא צריך ללכת לשון מוקדם כי למחרת בבוקר הוא חותר בתחרות בין בתי-ספר, לא התווכחתי. הוא הזמין אותי לחכות לו בנקודת הסיום; אמרתי שלא בטוח… אבל דקה אחרי שנפרדנו כבר חיכיתי שיהיה מחר…

הייתי שם כשהסירה של בית הספר שלו הגיעה שניה והם הפסידו. הסתבר שזאת היתה תחרות הגמר הארצית. עקבתי אחריו כשעלה מהמים עם שבעת חבריו, שערו דבוק לראשו, פניו לוהטים, מכוסים שאריות משחה לבנה ושטופי זעה, עיניים מוסתרות מאחורי משקפיים מוכהים, מכנסיים קצרים חובקי מתניים צרים, גופיה רטובה מתוחה על שרירי חזה וגב משורגים, שרירי זרוע נפוחי-מאמץ, ירכיים ושוקיים מונומנטליות, והליכה גברית, רפויה, כפופה מעט, מתנדנדת. רציתי רק דבר אחד: לחטוף אותו ולאסור אותו אלי בכבלים לנצח.

הוא וחבריו הוקפו בקהל של אוהדים מנחמים. חיכיתי לתורי. לא הבחנתי בשום סימן לכך שהוא ער לנוכחותי. הוא התחבק ארוכות עם אשה שתארתי לעצמי שהיא אמא שלו, ואז הוא שלח זרוע לעברי, הקיף את צווארי בידו, משך אותי אליו, והציג את מי שאמנם היתה אימו בפני, ואותי בפניה. היא לא נראתה מופתעת כשהוא אמר, כמה דקות אחר כך ומבלי לשאול אותי, שאנחנו הולכים אלי הביתה.

קריסטופר היה באפיסת כוחות מוחלטת, אבל ברגע שהפשטתי אותו, הטסטוסטרון, האדרנלין, ומי יודע מה עוד שמתרוצץ בדם של בני שבע-עשרה, הזניק למעלה איבר מין שנראה לי באותו רגע הכי יפה בעולם (למרות שהוא קטן יחסית לגוף הענק שלו ויותר קטן משלי) ושרק מראה ומגע שני פלחי השיש הלבן והחם של התחת-של-חותר שלו הסיחו את דעתי ממנו. הוא קבל בהתלהבות פראית את כל מה שנתתי לו ובקש עוד, גם כשהבין שעוד פרושו גם חזק יותר. כשנפרדנו (בלילה, אבל רוב הזמן הוא ישן), אמרתי לו שאני אוהב אותו. המילים פשוט נפלטו מעצמן. כמעט נחנקתי, כי אף פעם קודם הן לא היו כל כך נכונות. והוא אמר שהוא רוצה להתחתן איתי… וזה בעצם מה שרציתי לספר. החלטנו להתחתן לפני שניסע. (אולי במדריד, אבל זה לא בטוח ואנחנו עדיין לא יודעים מתי בדיוק, אחרת הייתי מזמין…).

סוף (סוף-סוף)

[email protected]