הלוו,אני כאן!

נמאס לי.
כן כן פשוט כבר יצא לי מכל החורים, זה קשה ללמוד לחיות עם הדבר הזה עם המציאות הזאת ועוד לא לדעת מתי זה נגמר.
זה כמו מסיבת הפתעה רק שבמקום שצועקים לך "יומולדת שמח" צועקים ליד האוזן שלך בלי סוף ריבים.
ההורים שלי כל הזמן רבים וצועקים אחד על השני וזה נמשך כבר שבועות,או יותר נכון חודשים או כמו שאומרים שנה. שנה וחצי.
למה הם לא מתגרשים? הם עוד מאמינים שיש שם אהבה איפה שהוא מה שעליו אני כבר ויתרתי מזמן…
אבל בעיקר בגלל כל ההליכים המשפטיים.
אני כבר התרגלתי לזה, לקום בבוקר להתארגן הכל לבד להכין סנוויצים לי ולמאיה, להעיר אותה ,לשמור על שקט שאמא לא תתעורר כי היא גמורה מהריב עם אבא בלילה, להלביש את מאיה ,להכין אותה לגן לצאת איתה בשקט מהבית,לקרוע לחתיכות את פתק ההתחנפות שאבא השאיר שבו הוא מצטער על כך' שאני צריך לעשות הכל בבוקר כי אמא עייפה כי היא"סידרה את הבית" כל הלילה והוא צריך ללכת לעבודה ',להביא אותה לגן ולבסוף לרוץ לבית הספר בשיא המהירות ולהסביר שוב למורה שלא הגעתי כי הייתי צריך לקחת את אחותי לגן.
בית הספר עובר כרגיל, בהפסקות אני עם גיא שההורים שלו התגרשו וחייו השתנו לטובה(הו הקנאה…) בשיעור אני יושב ליד נועם ,ובספורט אני מתבודד עם הסל והכדור וזורק שוב ושוב וקולע שוב שוב עד שגבי המורה כבר צועק אלי להפסיק.
בסוף היום אני הולך עם נועם לבית שלה ,מספר לה שוב על איך אמא צעקה אתמול על אבא ואיך אבא הגיב והדבר היחיד שהיא אומרת זה "אל תגיד שהתרגלת זה רק הדחקה,אין דבר כזה להתרגל לכאב".
בסביבות אחר הצהריים אני נפרד ממנה אומר תודה ומחייך את החיוך שלי שהיא אוהבת שאני עושה(חיוך מרוח עם כל השיניים,הייתי מחייך ככה שהייתי קטן).
משם אני טס בטיל לגן של מאיה
(מאחר כמובן)
מוצא אותה בוכה ביידים של הגננת והיא אומרת "אני רוצה להגיד לאמא ואבא'הלוו אני כאן!'"
היא רצה אלי ,מחבקת אותי האנחנו רצים יחד הביתה.