הם קוראים לה מלחמה אבודה…

הם קוראים לה מלחמה אבודה.
אנשים שקטים, אנשים מדובבים.
אנשים מיואשים.
הלוואי ולרחוב הזה לא היו כל כך הרבה צמתים.
הלוואי והלכלוך שעל המדרכות לא היה נדבק גם בי…
נקודה קטנה רואים באופק,
אנשים מיואשים קוראים לה אשליה.
ואני מנסה למצוא לפחות תו אחד לרפואה,
אם קולות מזייפים, עדיפה הדממה.
יש לי חוש נוסף.
הוא שומע, רואה, טועם, מריח,
מגשש את האפלה.
ציפיות. ציפיות.
לאט נהדפת אחורה.
שאיפות, שאיפות.
פוסעת עוד צעד קדימה,
אל הנקודה הקטנה באופק,
אל הנקודה הקטנה בלב.
לפעמים אני רוצה לברוח, להתחיל לרוץ ולא לעצור…
אבל אני יודעת שזה כאן או תהום עמוק של ניכור.
וכשאני מגייסת כוחות, מגייסת רצונות,
אני מצליחה לרגעים לראות אותך בין הצללים,
בלכלוך הדבוק במדרכה,
הדבוק בי.
והנקודה הקטנה מתבהרת כמציאותית.
וגם אם אשאר לבד,
אמשיך להילחם.