הקפה

עצמות מתוחות – מה מחבר בניהן? המפרקים מרגישים נוקשים וכאובים. אם יש בשר שמחבר את הכל ביחד, כנראה שהוא חרוך והרוס, כי משהו מלחץ שורף. בית החזה שלי פרוס לרווחה עומד באוויר הפוך והזרועות קרובות לכפות הרגליים, שמקופלות, כמו עטלף. הנשימה שלי איטית: אחת ושתיים, כאילו אני ישן. אבל אני לא. הנשימה מפלחת את גלי הכאב בגוף שלי ולרגע אחד אני חושב שמצאתי תנוחה מושלמת בעלת נשימה איטית מספיק, בכדי שלא ארגיש כלום. גם לא את עצמי תלוי מן התקרה, והדבר הסב לי אושר, אושר רב מאוד, היכולת להיות לכמה רגעים שלווים לא להיות מודע לגוף שלי כלל וכלל. בהתחשב במצב בו הייתי, כל גופי אכול זיעה, זה היה נירוונה- רק כמה רגעים של מנוחה מושלמת בהם אני באמת נח. מנוחה זה משהו שאני כמעט לא חווה, פלחים ועוד פלחים, שכבות על גבי שכבות של לחץ, עוקץ את כל הגוף שלי תמיד. ואני רק נמנע מ-לא להשתנק, להחנק, לגנוח, לא להשמיע צליל, שהמצב לא יחריף עוד יותר. מה שעברתי עכשיו דומה לכמה הדקות של נזיר בהרי ההימלאיה שואף את אוויר ההרים הצחיח, ומשחרר אותו. רגע הפורקן היחידי, הסיבה האמיתית ל-מה הוא חי מתייצבת לו מול העיניים.
רק שעד שהגעתי למצב הזה, קרה משהו רע מאוד. כמו דחליל, אני תלוי בלי לנוע, בתוך קופסה שנראית מזכוכית, באמצע חדר גדול, מצחין ומטונף. הכל נראה כמעט קוסמי, בזמן שבית החזה שלי עולה ויורד לאיטו, בלי ששום דבר מסביב נע. עד שהעיניים ננעצות בי, ובלי שאני שם לב הם כבר קרובים וכוס עם קפה חם נשפך לי על הפנים.
אני פותח את העיניים באותו כלא עינויים תת קרקעי זדוני שתקעו אותי בו, עם האדם שמעביר אותי עינויים יום וליל. לעומת זה, כל כלא רגיל זה מלון של חמישה כוכבים. אני מתגעגע לכלא, למרות שמעולם לא דרכתי שם. משתוקק לזה. ובכל זאת הינה אני כאן.
הקפה החם מצליח להוציא אותי משלוותי כל כך שאני מתקשה לעכל בהתחלה את האנשים שאיתו. שניהם נראים בתחילת גילאי ה- 30 שלהם, מבט מעוניין על פניהם. כשאני מתפקס, מהר מאוד כי זה תלוי בהישרדות שלי, אומנם לא ראיתי הרבה זמן אנשים, אבל ידעתי לפתע לקרוא אנשים מאוד טוב. הבלונדיני הרים את גבותיו מעלה, כאילו הוא מחכה לתשובה, אבל ראיתי שהוא עושה את זה כי הוא רוצה להסתיר שכואב לו. בטל אצלו, מאיפה שהוא בא, לא נהוג להעיר אף אחד עם קפה רותח, כשהוא ערום, תלוי כמו צעצוע של עטלף על דבר מה. אצלו נהוג יפה לצלם אותם, לעטוף אותם בסרטים של כתום, ולתת להם לשבת מדי פעם על מיטה או לישון זמן בלילה. כלומר – מנוחה.
לעומת זאת, אין הרבה שינוי על הפנים של החבר שלו. זה לא נראה כאילו הוא מבקש דבר מה. ידעתי שלו לא מזיז בכלל. הוא ציפה לזה. הוא בוודאי ראה יותר לכלוך ומוות ממני או לפחות כמו הבחור המענה שלי שנועץ בי מבט כמו להב שמשפדת צינור. הוא רוצה שאתן לו סיבה להכאיב לי. הוא לא אוהב את מידת העשייה, הוא רוצה להמשיך כדי שאהיה כמה שיותר רך. אם יגיש אותי קשה, יכשל במה שניסה להשיג.
אני לוקח אוויר פנימה – מה הם מנסים להשיג? קיוויתי שלא יותר מדי ואחרי רגע אני שומע שאלה שאם אענה עליה, כנראה גם בחוץ לא יהיה לי הרבה סיכוי לחיות. וזו תקווה שקשה לי מדי לוותר עליה. כי אז – מה נשאר? אם הפרה מדמיינת שבמירעה ירו בה ולא יהיה יותר טוב – מה נשאר? על מה לחלום?
המענה שלי שואל אותי אם יש לי בעיה. הבחור הברונטי נראה ללא תזוזה וגבותיו של הבלונדיני עולות. זוג מוזר – חשבתי לעצמי ואז לרגע התפקסתי. אני לא מוכן לעבור שוב סבל. אני לא רוצה את זה יותר, והסבל כל כך קרוב אליי, הוא מעבר לפינה והוא נועץ בי מבט ברגע זה.
אני מודה לשני אנשי האף בי אי שבאו לגבי הדבר,שהם רצו לשמוע, בלי להיות בטוח אם זה הפה שלי שמדבר. אחרי שהם הלכו תהיתי אם פספסתי את המכה הבאה שלי כשהבנתי שכנראה שלא. כי תמיד תהיה מכה הבאה.
ואולי זה מה שהפריע כל כך לבלונדיני. אם כי, אם אי פעם יגיד משהו, הדבר היחידי שיפלט לו מהפה יהיה: "לא הייתם חייבים עם הכוס קפה". וזה יהיה… ה-הכי הכי קרוב.