התחלה חדשה? בתחת שלי פרק 2

לכל המבקשים המשך :)
פרק ב
בן רגע כמו במשחק סולמות ונחשים אני יורדת בסולם לנקודת ההתחלה.
כל מה שאמרתי לכם על התחלה חדשה, הירגעות, בגדים חדשים, שלווה וכו', אני מבינה באותו רגע שזה בולשיט. זה היה רק עוד ניסיון עלוב שלי לשכנע אתכם ואת עצמי ביחד שהכל בסדר, שאני בסדר. ממש. כי זה פשוט חתיכת שקר, שקר עלוב. שקר עלוב שיצא מבן אדם עלוב.
אני חוזרת לאחור, עוברת בריצה בלי להסתכל לאחור במסדרון שלפני דקות אחדות הילכתי בו כאילו הייתי מלכה. לא מביטה על אף אחד ועל אף מקום. פשוט רצה, רצה כדי לברוח. למרות שלא הבטתי, הספקתי לראות מזווית העין כמה ילדים צוחקים, לא מבינים מה נפל עליי. ברגע אחד חזרתי להיות זו ההזויה, שלא מדברת, ששותקת, שמרחיקה את כל העולם ואחותו ממנה.
יצאתי כבר מהמסדרון, אבל אני עדיין מרגישה כאילו הוא חונק אותי, מקיף אותי ומסרב לעזוב. הילדים שצחקו עלי עדיין חרוטים בזיכרוני, לא הולכים גם הם. יותר מכל אני רואה את אלדר, אלדר לא חונק אותי. הוא נוגע בי, הידיים שלו מלטפות את המותניים שלי, את השיער. והוא לוחש באוזני דברים מגעילים, ואני, כל מה שאני רוצה לעשות הוא לצרוח. לצרוח שיעזוב אותי, שלא יעז לגעת כי אני אתלונן, לצרוח די, תפסיק, תהיה אנושי. תהיה אנושי ואל תעשה מעשה של מפלצת. בבקשה. אני מתחננת.
אבל הוא לא הפסיק. לא במציאות ולא בדמיון שלי. אני ממשיכה לרוץ וכאשר אני עוצרת אני שמה לב שאני כבר מזמן לא בבית הספר, אני רחוק מהבית, בקצה היישוב, או אולי יישוב ליד.
אני רוצה להסדיר את הנשימה, אבל אני לא מצליחה. אני לא נושמת. אני לא נושמת. איפה המשאף המטומטם שלי כשאני באמת צריכה אותו?
"תירגעי" אני לוחשת לעצמי.
"תירגעי פעם שנייה" אני לוחשת בשנית.
"תירגעי פעם שלישית ואחרונה" אני לוחשת בשלישית.
"נרגעתי" אני אומרת לבסוף.
אני ממשיכה לטייל. פתאום נושמת כרגיל. הגרון שכח את מה שהיה לפני רבע שעה, וכך גם אני.
עד הפעם הבאה.
אני מגיעה הביתה ב14:45, לא מגלה להוריי שכל היום שוטטתי ברחובות ושבעצם לא הייתי נוכחת בכלל ביום הראשון של כיתה יב'. לא רוצה לאכזב אותם, יותר משכבר אכזבתי.
הערב יורד, הלילה מגיע, ואני הולכת לישון, אולי למחרת יהיה יותר טוב. אולי למחרת אגיע לבית ספר ואגלה שבאורח פלא לא תייגו אותי כ"הזויה שרצה לשומקום ביום הראשון של בית הספר". לא שהתפילה הזו תעזור לי.
וכך חברים, מגיע לסיומו עוד יום נורמלי בחיים שלי.