התמימות שאבדה

לא אמיתי הכל פרי דימוני!
הינו אז בעיצומו של שיעור מתמטיקה, המורה רשמה מספר תרגילים על הלוח והתבקשנו לפתור אותם. הרב יאיר נכנס לכיתה ובקש מהמורה אביגיל להוציא אותי לשיחה קצרה אליו, המורה קראה לי וחשבתי לעצמי שבטח יעשה לי שיחת נזיפה על העדרויות הממושכות משיעוריו. פסענו בשקט במסדרונות האולפנה השקטים. ונכנסו למשרדה של היועצת שהיה ריק ,וסגר את הדלת התישבנו זה מול זה.
היתה שתיקה קצרה, ואז הוא החל לדבר.
"אהממ מה שלומך?"
"בסדר" עניתי רציתי רק לסיים עם זה
"ובבית עם ההורים?"
"גם בסדר" עניתי בטון אדיש ושוב שתיקה.
"אהממ למה רצית לדבר איתי?"
עכשו אני הפרתי את השתיקה.
"אני חייב להגיד לך את פשוט יפיפיה", ענה תשובה לא קשורה כלל תחושת בלבול, ופחד התפשטו בגופי, הוא קירב את כסאי אלי ונוצר מצב שרגליו נגעו ברגלי כעת הזזתי את כסאי לאחור וקמתי.
"אני… אני רוצה ללכת" אמרתי משתדלת להתגבר על הרעד שאחז בי, הוא שעט אל עבר הדלת וחסם אותה. ואז הןא התחיל לגעת, לאט לאט קודם כל בשיער, החמיא כמה הוא יפה. אני קפאתי, לא הצלחתי להתנגד. והוא המשיך לשדיי שבגיל הזה היו קטנים, הוריד את החולצה והגוזיה וליטף וליטף והחמיא כמה שאני יפה, ומהממת שהלוואי שהינו יכולים להיות יחד וירד אל אביר המין שלי, הוריד לי את החצאית והתחתונים וכמובן שגם אביר המין שלי "זכה" בליטופים נדיבים.והמשיך להחמיא שאני כוסית, ויש לי גוף מושלם. המחשבות והראש שלי גם כן קפאו. הוא ליטף כעת את רגליי. והצלצול נשמע, בשבילי המושג הצלצול הגואל היה לחלוטין תקף. קולו שהיה רך שנגע, בי השתנה בבת אחת לקול פוקד, ואמר לי להתלבש. לאחר שאיכשהו אספתי כוחןת לצאת מהקיפאון, התלבשתי והוא שם על שפתי את אצבעו כסימן לשתיקה ולחש שלא אגיד לאיש מה קרה פה, ופתח את הדלת ויצאתי החוצה. סיימתי את הסיפור, ולא העזתי להרים את ראשי לפגוש במבטה של הפסיכולגית.