וואנשוט- בצל האזעקות

00:39
"אילנה קומי!! אזעקה!!" הדלקתי את האור בחדר שלה ומיד לאחר מכן פתחתי את הדלת של ההורים שלי. "אמא! אבא! אזעקה!" הדלקתי גם להם את האור. אילנה כבר הספיקה בזמן הזה לפתוח את הדלת של הבית, וההורים שלי קפצו מיד מהמיטה, ואני רצתי לג'סי להרים אותה. ירדנו במדרגות בשיא המהירות, כמו שאנחנו רגילים. בכניסה למקלט חיים כבר חיכה לנו, מחזיק את דלת המקלט ומחכה לדיירים האחרונים שייכנסו. הוא מכיר את כולם, יודע מי יהיה האחרון שייכנס. ברגע שנכנסנו הוא סגר את דלת המקלט. כנראה שהיינו האחרונים.
"בני זונות! למה באמצע המקלחת, למה?!" אבי קילל עוד קצת בשקט. הוא היה עם מגבת מסביב למותניים שלו, כולו רטוב מכף רגל ועד ראש. ניסיתי שלא להסתכל על השרירים שלו, הריבועים שיש לו.. הוא מושלם.. הוא גבוה, שיער שחור קצוץ, שחום עם עיניים חומות דבש. הוא היה השכן החתיך, בן 26, זה שכולם אוהבים, זה שהאמהות והזקנות של הבניין תמיד ניסו לשדך לו מישהי.
"ג'סי, שקט!" ליטפתי את הכלבה, שהתחילה לנבוח. רצינו לשמוע את הבום.
"זאת נפילה!" השכנה מהקומה הראשונה צעקה אחרי ששמענו את הבום.
"מה פתאום! זה יירוט של כיפת ברזל!" בעלה התווכח איתה. אני יודעת שזה היה יירוט. אני כבר מצליחה להבדיל בין הקולות. מאז שאני בת 9 האזעקות הן חלק מחיי. אני בחיים לא אשכח את האזקעה הראשונה שלי. קיבלתי התקף חרדה, לא יכולתי לנשום, רעדתי. לא הבנתי מה קרה, מה זה הרעש הזה פתאום. הייתי בסך הכל בת 9.. מה הבנתי מהחיים שלי? אני זוכרת שאמא הרימה אותי בידיים, וירדה איתי למקלט. ממתי אמא מרימה אותי? אני ילדה גדולה, בת 9 כבר.. ומה זה היה המקלט הזה? לא הבנתי איפה אני. והבום שבא אחרי האזעקה הנוראית.. הבומים האלו מלווים אותי כבר 10 שנים. 10 שנים שבהם אני חיה מיום ליום, מאזעקה לאזעקה. התחילה עוד אזעקה פתאום. הילדה הקטנה מהקומה השלישית התחילה לבכות, כמו כל פעם שיש יותר מאזעקה אחת. אמא שלה ניסתה להרגיע אותה, מחבקת אותה חזק אל ליבה, מלטפת את ראשה.
"מאיה.. אני מפחדת.." אילנה התקרבה אלי. חיבקתי אותה אלי עם היד הפנויה שלי, והיא קברה את הראש שלה בבטן שלי. ניסיתי לחסום לה את האוזניים. אחותי הקטנה, בסך הכל בת 7.. לצערה, היא נולדה למציאות הזאת של אזעקות.
"זאת הייתה נפילה!!" השכנה מהקומה הראשונה אמרה שוב. הפעם היא צדקה. זאת באמת הייתה נפילה לדעתי. כל השכנים של הבניין התחילו להתלחשש ביניהם.
הסתכלתי מסביב, כולם עם פיג'מות, קמו באמצע הלילה בבהלה, ורצו למטה אל המקלט.. הם ישבו על הספות, חלק על המזרנים שעל הרצפה, חלק עמדו.. אמא ואבא ישבו על הספה שמימיני, אני עמדתי ליד דלת המקלט עם ג'סי בידיים ואילנה דבוקה אלי, אבי עמד מאחורי ההורים שלי, הספה מסתירה את פלג גופו התחתון. וטוב שכך, זה יכול להיות מביך אם ישימו לב שאני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו..
"טוב, אני חושב שזה בטוח לצאת עכשיו.." חיים אמר ופתח את דלת המקלט. השכנים התחילו לקום אחד אחרי השני, יוצאים מהמקלט שלאט לאט התרוקן.
"את באה?" אמא שאלה אותי בזמן שאבא הרים את אילנה בידיו.
"כן, תכף. אני אוציא את ג'סי מאחורי הבניין שתשתין ואני עולה." אמא הנהנה בראשה ויצאה מהמקלט אחרי אבא. נשארנו במקלט רק אני ואבי.
"נבהלת?" הוא זז מהספה והתקרב אלי. הנדתי בראשי לצדדים, אומרת לו בלי מילים שלא פחדתי. לא רציתי להודות בזה. אני כבר אמורה להיות מנוסה בזה. עשר שנים זה לא קצת. אבל לא משנה כמה זמן יעבור, כל אזעקה מקפיצה את הלב, מבהילה אותך, אתה במירוץ נגד הזמן. חצי דקה שבה יש לך זמן להגן על עצמך. חצי דקה להעיר את כולם, לרוץ מהקומה השלישית עד למקלט. בסך הכל חצי דקה.
"את לא צריכה לשחק אותה לידי. רואים לך בעיניים שנבהלת.." הוא חייך אלי את החיוך המתוק הזה שלו, החיוך המרגיע הזה, שרק מלראות אותו הכל כבר היה ניראה יותר טוב. הנחתי את ג'סי על הרצפה, והיא ישר רצה אל הספה וקפצה עליה, מתמקמת בתנוחה נוחה ומניחה את ראשה על כפות ידיה. התקרבתי אל אבי וחיבקתי אותו, לא איכפת לי שהוא רטוב.
"מתי זה ייגמר כבר?!" נאנחתי אל תוך החזה שלו, מרגישה את הידיים שלו עוטפות אותי ומאמצות אותי לחיבוק אוהב. אף אחד לא ידע שאנחנו ביחד. הוא בן 26, ואני בת 19.. הרבה לא היו מקבלים את זה.
"מתישהו.. אל תפחדי נסיכה שלי." הוא נישק לי את הראש. "יהיה טוב.. אני איתך פה תמיד."
"מתי יהיה טוב? אני לא מבינה איך יכול להיות מצב שאנחנו כבר עשר שנים חיים ככה.. למה אני צריכה לקום באמצע הלילה בבהלה בגלל אזעקה? למה אני צריכה לפחד להיכנס להתקלח, לפחד לצאת לרחוב? למה אני צריכה לחיות ככה?" התפרצתי פתאום. "זה לא חיים! זה לא נורמלי! באף מקום אחר זה לא קורה! למה הממשלה לא עושה עם זה משהו? למה מפקירים אותנו? למה לא מחסלים אותם אחת ולתמיד?!"
"ששש.." הוא הרגיע אותי, תופס לי את הראש בידיו וגורם לי להסתכל עליו. "אין לי תשובות לתת לך.. אני לא יודע אם אי פעם המצב ישתפר, אבל לפחות את יודעת שיש לך מישהו ששומר עליך, ומגן עליך, ויעשה את הכל כדי שתהיי מוגנת." הוא נתן לי נשיקה קטנה על שפתיי, ואז על המצח וחיבק אותי שוב. "המצב הזה יסתדר מתישהו.. מתישהו אנחנו נפסיק לחיות בפחד מהטילים והאזעקות.."
בדיוק שהוא סיים את המשפט, התחילה אזעקה נוספת.
"מתישהו.." מלמלתי אל תוך החזה שלו.