כופר הישוב
בשנת 1938, עוד לפני קום המדינה , בחודש יולי, הוקם ועד הישוב שדאג לתרומות מכל התושבים בעיר ובכפר. תרומות שהלכו לקניית נשק , ביצורים ועזרה לנזקקים גם.
אמי היתה אז ילדה קטנה שלמדה בבית הספר , ביאליק בתל אביב , שנקרא על שם המשורר הלאומי שנפטר שנה לפני שנוסד בית הספר.
כופר היישוב נלמד גם בבית הספר ואמי ועוד שלוש חברות , ילדות מכתה ה' נבחרו להתרים את התושבים.היא זוכרת שאמרו להן לבוא עם חצאית כחולה פליסה וחולצה מכופתרת לבנה . המורה נתנה לכל אחת מהן עניבה תואמת.
לכל ילדה היתה קופסה כחולה כמו של הקופסה של קרן הקיימת לישראל.
הן הרגישו גאוה שנבחרו מבין כל הילדות בכיתה .
ציפורה, שושנה ורחל היו חברות טובות שלה .
שושנה גרה ממש בשכונה שלה . הוריה התגיירו ועלו לארץ מיוגוסלביה, היה להם משק חי. ושושנה נחשבה אז ילדה מבית עשיר. תמיד לבושה בבגדים יפים , שיערה הבלונדי אסוף בשתי צמות עם סרט צבעוני תואם לשמלה.
שושנה זאת היתה מביאה סנדויצים מושקעים,חמאה עם נקניק או סרדינים או ביצה קשה עם מלפפון חמוץ תוצרת בית.כל החברות התפעלו מהכריכים האלה. מהניחוח הארומטי.
שושנה היתה מתחלפת עם אמא שלי בסנדויצים. כבר נמאס לה מהנקניק.
בגלל שהיתה יתומה, איפשרו לאמי לאכול ארוחת צהריים במסגרת בית הספר. אבל האוכל היה תפל בעיניה משהו לא מוכר ולא היתה רגילה לזהע . וסנדויץ עם נקניק מצא חן בעיניה מאד.
היא נתנה את זכותה לשושנה ושושנה הביאה לה כריכים.
אחרי הלימודים , היא אהבה ללכת לפגוש את החברות נינה וחגית, הן גרו בשכנות, שתיהן היו אחיות והיא אהבה לבוא לביתן. אמן תמיד בסינר לבן מעומלן וריח של קציצות ירק מיטגן במטבח. בית חם. אבא שלהן היה דתי. עם כיפה שחורה על הראש , וסנטימטר על צווארו. הוא עבד כחייט בבית. כשהן היו מתרוצצות ומשתובבות בבית הוא היה מבקש בכובד ראש שינמיכו קצת את הרעש, קשה לו להתרכז בתפירה …
הן צחקו ושמחו ובכלל לא התיחסו להערת האזהרה … צבעו את עצמן באיפור של אמא שלהן, מרחו אודם ועשו פוזות כמו שעושות ילדות.
יום אחד סיפרו לה נינה וחגית שאבא שלהן גוייס לצבא הבריטי והפליג באניה לאיטליה. הם נשקו לו לאבא שלהן. גם אמם והוא נסע.
מדי פעם היה שולח גלויות בשחור לבן ממקומות רחוקים, עצי זית שורשיים מסיציליה ,מגדל אייפל בצרפת ,פיאצה כלשהי ברומא. כן אבא שלהן יצא מהחור הקטן שנקרא ארץ ישראל והתחיל לראות עולם.
כמה חודשים אחר כך קיבלה אמם מכתב מפורט. לא, הוא לא פצוע מלחמה וגם לא חלילה חלל מלחמה.הוא הבעל , האבא המסור , האיש ירא שמיים הכיר אשה והוא נשאר שם. לא , הוא לא חוזר, את הגט היא תקבל בקרוב בדואר.אבלה וחפויית ראש התהלכה אמן של נינה וחגית.הבנות בושות במעשי האב. מרחמות על אמן וחושבות שכבר עדיף היה שהיה נופל בשבי או חלל מלחמה.
נגמרה המלחמה . התחילו לחזור הביתה השבויים והפצועים והחולים ועלובי החיים.
אבא של חברה טובה אחרת, ש"נלחם" גם הוא במסגרת הצבא הבריטי , במחלקה ארץ ישראלית' ,פגש נשים אירופיות, יפות יותר וקצת פחות , וכשחזר היה חולה מאד והתגלה שנדבק
בסיפיליס. אמה התגרשה ממנו מיד.
אמי ,עמליה עזבה את תל אביב ועברה לחיפה עם נישואיה .
כבר היתה לה תינוקת. והם התגוררו בעיר התחתית. בשיבת ציון.
שנתיים אחר כך עברו לשכונה טובה ברוממה . יום אחד היא מחכה לאוטובוס עם התינוקת בזרועותיה.עומדת אשה צעירה כבת גילה, עם ילדה קטנה.הפנים מוכרות לה , היא חושבת בליבה. האשה מתקרבת אליה . מחייכת חיוך גדול , עמליה היא קוראת לה והיא מתבוננת בה ועוד לא נופל לה האסימון. מי את …? בלונדינית קטנה עם עיני תכלת גדולות?
קצת מוכרת… אה שושנה חברתה משכבר הימים, הן התחבקו שושנה גרה בחיה. בעלה צ"יף אינגינר באנית סוחר של צים. שתי החברות התחבקגו . אמרו הר עם הר לא נפגש אבל חברות ילדות כן. והן עוד גרות מתברר באותה השכונה ממש. רחוב ליד רחוב . התינוקת למדה באותו בית ספר של הילדה הקטנה שאחזה ביד אמה .
ואז הן כמובן המשיכו להפגש . לזכר הידידות החזקה של פעם ידידות שנפסקה והמשיכה בנקודת זמן אחרת עוד שנים רבות וטובות.
תגובות (0)