כיתה בלי אבא

היינו כיתה שבה
המילה "אבא"
היתה אסורה

טוב, לא ממש אסורה,
פשוט מילה שכאבה,
והרי אם משהו כואב לחברך,
בוודאי שיכאב גם לך.

כיתה א1,
ושיחה אחת זכורה לי במיוחד
"כבר אין לי אבא"
"למה?"
"מישהו הרג אותו"
"למה עשו לו את זה?"
"היה סוד. הוא סיפר את זה לחבר שלו, שסיפר לעוד חבר, ואז מישהו אחר שמע על זה, וכעס, והרג את אבא שלי"
-אני לא זוכרת מה אמרתי.. כנראה שהמשכתי לשאול, והיא הוסיפה:
"אמא שלי אמרה לסבתא שלי, וסבתא שלי סיפרה לאח שלי, ואח שלי סיפר לי"

מאז עברו 16 שנה, ובכל שנות החברות שלנו, לא שאלתי יותר.
אני לא יודעת איך זה לאבד אבא בגיל כה צעיר..

אני זוכרת גם איך יום אחד המורה הוציאה תלמיד אחד מהשיעור..
אני זוכרת אותו בוכה אחרי זה.
אני זוכרת שסיפרו לנו ככיתה מה קרה לאבא שלו.. "אבא של עידו היה חולה בסרטן, והוא נפטר היום. תיהיו חברים טובים בשביל עידו ותחזקו אותו"
אני זוכרת אחרי זה, כשגדלנו קצת והכרנו אנשים חדשים, אותו אומר להם "היה לי אבא, הוא נפטר, היה לו סרטן בדם" וכל פעם כל כך כאב לי…

והיתה גם אחת, גם אותה הכרתי בכיתה א, שפשוט לא היה סיפור.. קיבלנו את זה כ-אין לה אבא. פשוט. כי: אף פעם לא היה לה אבא. וזהו, בלי לשאול שאלות.. שנים לא ידעתי אם היה אבא שברח, או אם הוא מת לפני הרבה שנים, וזה היה טאבו.. רק לאחר הרבה מאוד שנים הבנתי שזה לא אף אחד מהסיפורים האלה, בסך הכל תרומת זרע..

"אבא" היה נושא כואב.
כיתה של 20 קטנטנים. תמיד היינו מגובשים, עכשיו כשאני מונה את מספר הילדים שגדלו בלי אבא אני מגלה שלא הרבה כמו שחשבתי, אבל ככה זה הרגיש.. הרגשנו כיתה בלי אבא.