לא הבת המושלמת

החיוך? ההתנהגות הנחמדה כלפי כולם? הכל מסכה. אף אחד לא באמת יודע מה עובר עליי במפנים. כולם מחייכים ממשיכים בחייהם, בעוד שיש כאן אנשים שזועקים בשקט, שנהרסים לאט לאט מבפנים, שמחכים שמשהו יגיע אליהם, שישים לב אליהם, אבל אף אחד לא מגיע.
כל אחד עסוק יותר מידיי בעצמו.
בכל יום ויום אני עוזרת, מסדרת מצייתת להוראות, לפעמיים עושה מעבר למה שצריך, הכל כדי שיהיה אווירה טובה, שלא יהיה כעס שישרור באוויר. מה התודה שאני מקבלת? צעקות על למה לא עשיתי דברים אחרים, על למה רבתי עם אחי, אחרי שהוא עצבן אותי כל כך שכבר לא יכולתי, פשוט התפוצצתי. זה לפעמים קורא כששומרים שומרים ובסוף הכל יוצא באותו הרגע.
ההורים שלי לא מבינים מה הוא כבר עשה, רק אני יודעת, רק אני מבינה עד כמה זה מעצבן, עד כמה באותו הרגע אני מסוגלת להרוג מישהו, אני הופכת לפקעת עצבים שכל דבר שזז או נושם אני יכולה להתפרץ עליו.
אז לא אני לא הבת ה מ ו ש ל מ ת נקודה.
בנוסף לכל זה הבית ספר חרא, לא טוב לי מבחינה חברתית בכלל, אני ממש רוצה לעבור בית ספר.
בתחילת שנה אמרתי לעצמי לא נורא זה בית ספר חדש תיכון חדש, הריי שנה שעברה בחטיבה היית מובילה חברתית אותו הדבר ביסודי, למה שבתיכון זה יהיה שונה?
אז זהו זה שונה. חברות שלי לא יצאו איתי באותה הכיתה רק חברה אחת שגם היא התחברה עם ילדה אחרת, אני מוצאת את עצמי יושבת לבד בהפסקות הקצרות של המעברים, בהפסקות הגדולות אני הולכת לחברות שלי מהגוש השני.
בכיתה אני מרגישה חרא, אני מרגישה שאני צריכה לשים עליי מסכה כל פעם שאני נכנסת אליה, אני אף פעם לא יכולה להיות אני כמו שהיתי פעם.
זה מתסכל אותי כל כך, כאשר אני חוזרת הביתה ואני מורידה את המסכה של כל היום אני מוצאת את עצמי בוכה, כמעט כל יום.
מתסכול מהבית ספר ובכלל מהחיים הלאה שכל כך אכזריים.
הפחד הזה ממוות מה נעשה איתו? כל שנייה אדם מת בעולם, זה דרך החיים השאלה מתי זה מגיע?
הפחד הזה שלמישהו מהמשפחה יקרה משהו, מאז המקרה של טל נחום ז"ל מלפני שנתיים ולאחר מכן המוות של סבא שלי ללא התראה מוקדמת, כל דבר קטן מפחיד אותי, נהפכתי ליותר פגיעה, חסרת ביטחון, מפוחדת, זה הורג אותי שזה מה שהפכתי להיות.
פעם לא היה אכפת לי מאף אחד, הייתי לובשת חום עם אדום ונעליים סגולות, כל זה היה עד שנה שעברה . בגלל החוסר ביטחון שלי עכשיו, מלא זמן לוקח לי לבחור בגדים, כאשר אני מרימה יד בכיתה כדיי להגיד משהו, אני חושבת כל כך הרבה מה יגידו עלי.
בתעודה שלי פעם ראשונה בחיי שכתבו לי שאני ילדה שקטה. ש ק ט ה ? ? אני? פשוט הבנתי שאני באמת לא אני, אם זה מה שהמורה שלי רואה ביום יום. זה הכי הרג אותי.
כל הדברים הקטנים האלה זה הכי הורג, הדברים הכי קטנים מחלחלים עמוק.
אין לי אך אחד לדבר איתו, אני רבה עם כולם, אפילו עם אמא שלי שהיא יועצת בעצמה. אני באמת לא יודעת כבר מה לעשות.