להיות ה___________ של: פרק רביעי

פרק רביעי:
נו! אמרתי לכם! אמרתי לכם שזה יהיה לטובה! שמעתי את שירו של אחי דרך דלתות הזכוכית, שהייתה הרגשה שהם רועדים מעט. חייכתי. לאחי היה ביטחון, אבל השירה שלו לא הייתה מושלמת. הוצאתי מעצמי באודישן את הכול. גם לקחתי שיר קשה. ועוד בעברית! תחשבו על זה…. ואני דובר רק אנגלית. בטח היה לי מלא מלא מבטא.אבל אני גאה בעצמי. התקבלתי. בעודי שומע את אחי הרגשתי כאילו אני בגן עדן. התקבלת! המילה הזו הדהדה בראשי ללא הרף. לא הבנתי למה אני כול כך מתרגש מיזה. אחרי הכול, אני לא כזה בנאדם שמתרגש מדברים. מה היה במקהלה הזו שגרם לי להרגיש כמו מלך העולם?!
לילדה שנבחנה לפנינו קוראים פניה, והיא רוסיה. אין לה מבטא אבל רואים עלייה. יש לה אף כזה. היא בכיתה ד', בבית הספר לונידיי, שהוא במרחק שני קילומטרים מבורי. חייכתי. לא למדנו באותו בית ספר. אבל היא הייתה ילדה מאוד נחמדה. היו לה עיינים צהובות כאלה, חודרות מעט. והיא שרה יפה, אך קולה היה דקיק במקצת. כשסיימתי את האודישן, כבר בערך חצי מקהלה ישבה בלובי לחדר על השולחנות הכחולים וניהלו שיחה סוערת על מי יהיה בחליל הקסם, מי מבין כול ה40 ילד האלו, (כולל החדשים) יבחר להיות בין התשעה שישירו כול ערב. שלושה בכול אחד.
מסתבר שיש שלושה קולות. סופרן, הגבוהה, איפה שהתיישבנו, האמצע של הגורן זה המצו, האמצעי וה"טעם" בסנדוויץ', כמו שהגדירה ילדה נחמדה בשם קים. היא הייתה בכיתה ו', שיערה היה שחור והיא באלט. שיושב בדיוק מול הוספרן, ליד הפסנתר שבצד של בדלת. הוא הקול הנמוך יותר. אנחנו המקהלה הצעירה, היא הסבירה, לכן אין לנו בסים, ובריטונים…
"ואיפה אני?" שאלתי. אחי עדיין שר, אבל לא התייחסתי לזה. נראה היה שהוא שר שעות. והרי הבלדה של המפלצת מבורי לא כזו ארוכה. בטח הוא גיחגך בגרונו שעות.
"לא אמרו לך?" שאלה אותי קים. מסתכלת עליי במבט תמה.
"לא…… " חייכתי. מצפה שהיא תבקש ממני לשיר. ואז היא תראה עד כמה יפה אני שר.
"יופי, אז תשיר לי איזה שיר…." היא בקשה ממני. הרגע שהשאר שמעו את זה, הפנים של כולם הופנו אליי. ואני שונא את זה. אני לא אוהב כשכולם מסתכלים עליי. חודרים דרך הנשמה שלי ושופטים אותי. לא אכפת לי לשיר מולם. אני בטוח בעצמי ויודע שאני שר יפה. אבל אחרי הכול… כשבנאדם מסתכל לך בעיינים, ונראה שיש לו זיק כזה של רשעות. זה לא כול כך נעים.
התחלתי לשיר את על הגשר. אבל בשקט, כך שרק קים תשמע אותי. ואולי גם קצת פניה. היא חייכה כששרתי את השיר שהיא שרה באודישן. זה שיר עם המון משמעות. מישהי ברחה, ולא מרצון מאהובה שלא באמת אכפת לו ממנה. זה משהו, שבנאדם רומנטי היה מבין.
זה היה שיר עממי, לכן אף אחד לא ידע מי כתב אותו. אבל עדיין, המנגינה והמילים העבירו בי צמרמורתץ
"אתה באלט, זה בטוח" היא חייכה. בדיוק שמעתי את אחי גומר לשיר. פתאום כול המקהלה התחילה לדבר. כאילו לפני כן זה היה קודש ואני וקים חיללנו אותו. סך הכול האח בדפוק שלי שר! מה יש?!
"אבל תתישב בסופרן…" היא אמרה לי לאחר שהרהרה מעט. שמעתי את אנה מעירה לאחי דבר מה, הוא ענה לה ב"נההה" כזה ויצא מהדלת. וכאילו הוא איזה קדוש המקהלה התחלקה לשתיים ונתנה לו לעבור. הוא התנפל עליי. כמובן.
"נו, איך היה?" חייכתי. שמח בשבילו. בטוח שהוא התקבל גם ככה. למרות שזייף כמו איזה חתול גוסס וחצי.
"התקבלתי!" הוא צרח על כול בורי. הרגשתי שהחלונות נרעדים מעט, והולכים להישבר.
פתאום ילדה, שנראית כמו איזו חיילת צעירה, ניגשה אליינו. פנייה אדישות. אבל עייניה העידו משהו אחר, כיאלו מכירה אותנו, ויש לה טינה כלפינו. אולי לא כלפינו, אולי בנאדם אחר אבל…
""אתה… איך קוראים לך? אתה חדש… נכון?" היא אמרה בטון אדיש, לא אליי, אלא אל אחי. למה דווקא אליו?! כאילו, אני הכי יפה מבין שנינו. היא הסתכלה עליי במבט מקפיא, עייניה הכחולות כאילו גרמו למשב רוח קפוא.
"כן… אני טיילר, וזה ג'סי!" הוא תפס בכתפיי והעביר אותי כך שאני אעמוד מולו. כשהיא הסתכלה עליי במבט המוזר הזה שלה, הרגשתי אי נוחות עצומה. ועוד רגע אני אהיה חייב לשיר מולה. אוף!.
פתאום שמעתי את צעקתה של אנה מבפנים:
""אוקיי חבר'ס, כנסו לחזרה!" צעק אנה. והמון הילדים נכנס לחדר ההוא. מציף אותי ואת טיילר.
"טוב, ביי טיילר, וג'סי. נראה איך אם שרים בחזרה הזו" היא גיחכה ורצה עם כול השאר, זרמה איתם בעצם, אל תוך החדר.
* * *
אחי ואני התיישבנו איפה שהנחנו את התיקים שלנו ממקודם. ביקשו ממני לזוז כיסא אחורה, כדאי שאחד מהוותיקים ישב לידי. קוראים לו ג'ייסון, הוא חסון, אבל יש לו קול צורם וגבוהה. קים סיפרה לי מיתוס שכשהוא היה יותר קטן הוא שבר את המראות. הסתכלתי על המראות ההן. מתקשה להבין איך הוא עשה את זה.
מצידי השני ישב טיילר, ולידו ישבה ילדה בשם ג'ן. היא הייתה מאוד אנרגטית. היא לא יכלה לשבת במקום שלה! כאילו יש לה איזה קוץ בתחת. ג'ייסון אמר שהיא בעצמה קוץ ענק בתחת, אז אין פלא.
אנה הקדישה לנו רבע שעה לדיבורים ועדכונים, ואחרי זה עוברים לעניינים שלנו. ג'ייסון עיין בתווים שלו, טיילר ניסה להושיב את ג'ן, ואני חיפשתי את הילדה המוזרה והמקפיאה, היא ישבה באמצע, היא מצו. טוב אין פלא. היא מוזרה. היא מפחידה.
ישבה לידה ילדה בשם לילי, מסתבר, שהיא גם בו', למרות שנראת בערך בגיל של פניה, היא חיוורת, כמעט לבנה לחלוטין, שיערה השחור מבליט את תווי פניה, היא נראית כמו רוח רפאים כזו, עם רגליים ויכולת לשיר. שתיהן דיברו, ומדי פעם צחקו. הסתכלתי על השאר. הבחנתי בשתי בנות ג'ינג'יות שנמצאו באלט, שתייהן הסתכלו על הילדה המקפיא בעלבון, אחת מהן ניגשה אלייה ואמרה לה:
"ג'סי! מה זה היה אתמול?! למה לא ענית?!" היא הלכה חזרה אל מקומה והוציא לשון למקפיאה. מסתבר שקוראים לה ג'סיקה, וזו השנה השלישית שלה במקהלה הזו.
ג'סיקה לא התייחסה למה שהילדה הזו אמרה, והמשיכה לפטפט עם לילי. לי לא היה עם מי לדבר. כי ג'ייסון עיין בתווים וזימר.
הסתכלתי עליהם בפחד.
"*זה* מה שאנחנו אמורים לשיר היום?" שאלתי, מסתכל בתווים האלו, עובד אצות.
"כן, אל תפחד ג'סי, אתה תקלוט מהר. אל תדאג!" אמר ג'ייסון. לא רציתי שהוא יסביר לי מה הולך שם.
באותה רבע שעה של שיעמום הגיעו עוד ילדים, השעה הייתה כבר שתיים וחצי.
"אוקיי ילדים!" מחאה כף אנה, מול הפסנתר ישב שון, נגן פסנתר, שמסתבר מתחתן מחר!
"מזל טוב!" כולם מחאו כפיים. שון קם, השתחווה וחייך. ורק אני וטיילר הסתכלנו על כולם במבט מבולבל.
"מה הולך?!" לחשתי לטיילר.
"לא משנה" הוא אמר לי. באותו הרגע אנה ביקשה מכולנו לעמוד. נעמדנו. רטט, צמרמורת. משהו הפחיד אותי.
"טיילר תפסיק, אתה סתם מלחיץ." תפסתי בידו שהילכה על גבי.
"אוף! אתה כזה חנון!" הוא שיחק בתלתל קופצני שעל ראשו. מה זעצבן אותי.
התחלנו בכול מיני חימומים. מ-להלהלה- עד -דודי דה דודי- ועוד כול מיני מוזרים. היה אחד שהכלנו בחרבי החדר ושרנו את המילה סיניורה במנגינה חוזרת. דווקא אלא היו מאוד נחמדים. ואז היא בקשה מאיתנו לחזור למקום.
"עכשיו, כול וותיק ישר חלק מתרגיל." היא שרה את ההתחלה. ג'ייסון התחיל. היה לו קול צורם מעט, אבל הוא הצליח. דילגו עליי ועל טיילר בחיוך, ואז עברו לג'ן, שקולה היה מזוקק ויפה, אבל היה בו משהו כזה, איך להגיד. לא ענים. ילדותי מעט. לא כול כל מתאים.
אחרי זה עברי לילדה בשם קייט, וכך הלאה וכך הלאה. עד שהגיעו ללילי. שמיד אמרה "לא, אני לא וותיקה! הצטרפתי רק בחזרה שעברה…" היא צחקה. ואז עברו לג'סיקה. היה לה קול, איך להגיד את זה. מבלבל. גם אני וגם טיילר היינו די בהלם. היא הייתה במצו, אבל קולה היה גם גבוהה וגם נמוך. יפה וחזק, אבל גם דקיק ורועד. הקול הזה העביר בי צמרמורת.
הכול היה סבבה עד שהגיעו לקים. היה לה קול עמוק כזה, אפשר היה להגיד שהיא בס. אבל קים הייתה אדירה. היא החוותה בתנועה ארוכה בעודה שרה. התאפקתי לא למחוא כפיים.טיילר חייך.ברגע שסיימנו, אנה הסתכלה על שעונה ואמרה.
"אוי, נגמר השיעור! בשיעור הבא נשיר את השירים שבקשתי שתתכוננו. נתראה ביום ראשון הבא!" הי חייכה. כולם לקחו את תיקייהם ורצו מישם. רק ג'סיקה ניגשה אל אנה הראתה לה תווים מסויימים, ואמרה עוד איזה משהו על מקהלה צרפתית. בעע. אנה חייכה וביקשה שתשלח לה מייל עם הכול. ג'סיקה רצה מישם בחיוך. אימא שלנו נכנסה לחדר בשקט, וניגשה אל אנה.
"שלום!" היא חייכה וחיבקה את אנה. "כמה זמן לא ראיתי אותך!" אנה חייכה. הן פיטפטו שעות, ואז, אימא, מחוייכת, פתחה לנו את המכונית ושאלה.
"נו, איך היה?"
טיילר ואני ענינו ביחד. בתיאום מושלם.
"היה כיף!"