לשאוף לפסגה – פרק אחד עשר

פרק י"א
עברו שבועיים מאז החלה שנת הלימודים תשס"ב. השמיים היו אפורים ובהירים .
גשם חזק ניתך ירד ארצה ללא הפסק. כולן יצאו החוצה , לבושות במעילים ובסוודרים . אנחנו יצאנו בעקבותיהן.
לפתע , ברק כחלחל זיגזג כדוב נוהם בכיפת השמיים. הטיפות הלכו והתרבו , ועכשיו כבר לא נותר מקום לספקות ולפקפוקים.

טיפה אחת נשרה על ראשיהן על בנות שכבת ז', " אוי טיפה , אולי נצא היום לאנשהו?"
" תגידי לי , את בכוח רוצה להיות חולה?." שאלה אותה שני.
" לא , מה פתאום?!" אמרה אושרת בקול עמום.

" מוזר מאוד , החזאים לא אמרו כלום על כך! למה הגשם הזה הגיע בעיתוי כל-כך לא טוב?," אמרה ניצן בקול מעונן.

אני וקורין נסגנו צעד לאחור ," שיר, מה עובר עלייך בזמן האחרון את משדרת שמשהו לא טוב אצלך , ואני דואגת לך , זה משהו שקרה בבית אולי ?" שאלה אותי קורין בחשד.
" לא ," ירקתי בהיסוס והנדתי ראשי לאות שלילה. עליתי עם אוסי וטולי חזרה לחדר מס' 1 .
מצאתי פיסת נייר מושלכת על קצה מיטתי , ישבתי , הפעם בברכיים מקופלות , וקראתי , בהתחלה התפלאתי כי לשיר לא היה מצוין מיהו הנמען . הסתקרנתי עוד יותר. זה היה כתוב בכתב לא מוכר. אולי בנות מהשכבה עושות יד אחת לנגדי כדי לשים אותי לצחוק בשם כל שכבת ז' . יכול להיות שהנחתי לעצמי לחשוב שעם הזמן אני אהפוך להיות כמו כל בנות כיתתי , מקובלת ואהודה. נוכחתי לדעת כי המצב החברתי שלי הולך והחמיר.
טולי היתה מלכת הכיתה , אהובה ומקובלת , שכל הבנים משוגעים עליה.
מהניסיון למדתי שבנות יכולות להיות מאוד מסוכנות וסכסכניות , מכיוון שטעמתי את האכזבות מהן יותר מפעם אחת , חוויתי את החוויה הזאת על בשרי. שלצערי , על בנות אי אפשר לסמוך בשום דבר, הן אומרות משהו אחד כשלמעשה הן מתכוונות לדבר אחר .

אולי רצו בנות השכבה הגבוהה להלעיג עליי ובשל כך הם שלחו את הפתק כדי לגרום לי להאמין לכאורה , שמישהו דלוק עליי.
ראיתי שכבר הגשם פסק , ירד ברד כבד ניתך על הארץ בסילונים. ולאחר שעה קלה , התחיל שלג קל לרדת. ליבי הלם בחוזקה. הפתיתים הלכו ותפחו, ושכבה קלה כיסתה את המדרכה שבסמוך למורד המדרגות. השלג פסק ולאחר הפוגה של שעתיים השלג סוער ניתך על הארץ בסילונים ולא היה ניתן לצאת את הבניין ללא כובעים או כפפות .
בנות נרגשות ומופתעות כאחד ולחוד יצאו את חדרן , והשליכו זו על זו כדורי שלג שערמו בידיהן.

הטמפרטורות צנחו ל-1 מעלות צלדיוס, ושיני נקשו מחמת הקור ששרר בחוץ, כשהתבקשנו לרדת אל גלריית האומנות של המורה מירי. השלג ירד בסילונים ללא הרף.
התלמידות התעצלו לעבור ביחוד משום שהשלג הכביד על הליכתן , יש סכנת החלקה ומישהי עלולה להחליק אם הבנות לא תשמרנה על אמצעי הזהירות כיאות. ההנאה בשלג עלולה לגבות מחיר רב על תלמידות שמשליכות כדורי שלג , יהיו ההנאות אשר יהיו , אבל על כללי הביטחון אסור שאחת מהבנות תצא מהשלג עם פגע .
על אף שחשתי מותשת וסחוטה מעייפות. נגשתי עם קורין לגלריית האומנות בכורח ולא מפני שאני חפצה ללמוד מרצוני. אימי היא זאת שנוטה לדחוף אותי כדי אשקיע בלימודיי. אני כמעט לא תורמת למען עתידי. רוב חברותיי לכיתה לא היה מי שישב איתן כדי שישקיעו בלימודיהן שלהן . הן ישבו וחזרו על החומר מרצונן ולא משום שמישהו ממשפחתן מעודד אותן כדי שישקדו על בלימודיהן. הבנות לא ידעו על כך שאני מצליחה בזכות עקשנותה של אימי כדי שתהיה לי השכלה ולא אהיה בורה וטיפשה שלא מבינה שום דבר מהחיים שלה.
התבקשנו לדייק בייחוד לי לא היה כישרון ציור מיוחד, מלאתי את הנייר בלבבות ובפרחים. כשהמורה לאומנות , מירי , העמידה לדיון נושא שלא הכרתי קודם לכן : דיוקן עצמי . מה לי ולציור בכלל , אני לא הבנתי מה היא רוצה מהחיים שלי. ושכל אחת היה צריכה להציג בפני כל הכיתה מדוע היא ציירה ואיך היא חשה לגביי דיוקן העצמי האישי שלה. מלבדי , אני לא הייתי מוכנה בשום ואופן להציג את הדיוקן העצמי שלי כי רציתי לשמור זאת לעצמי .
בדיוק מהסיבה הזאת לא הסכמתי אעפ"י שקורין , חברתי הטובה ביותר, ניסתה לשכנע אותי שאציג את הדיוקן העצמי שלי בפני בנות כיתתי לשווא. בגלל פחד הבמה שהיה לי תמיד, זה הכניע אותי לוותר להציג זאת בפני כל הכיתה . הנחתי להן לחשוב שזה משום שאני לא מסוגלת ואני לא יודעת לעשות , ולא מפני שאני אכן מסוגלת לאזור אומץ , ולהתייצב בפניהן ולהגיד להן שהן טועות לגביי לחלוטין : מה שהם רואים מבחוץ לא כמו מבפנים, הם לא מכירים מיהי שיר האמיתית ולמה היא מסוגלת לשאוף למקומות שלא הן לא תיארו לעצמן שאני באמת אוכל להגיע.
כלומר , מים שקטים חודרים עמוק .
שאני יכולה לשאוף לפסגות שלא הייתי מסוגלת לחשוב שאני באמת יכולה להוכיח לכל בנות כיתתי שאני אכן מסוגלת להגיע למצוינות יתר. אני בעצמי לא הבנתי עד כמה אני טועה לגביי וכמה רחוק אני אוכל להגיע ולגעת בפסגה.

כשחזרנו לחדר מס' 1 , קראתי הפתק שוב שוב וכך היה לשונו: "בואי ניפגש בשעה שמונה ליד בריכת השחייה האולימפית , אוהב אותך" המכתב היה כתוב בעילום שם. לא רק שהסתקרנתי פי שתיים מקודם, אלא שעכשיו אני מוכרחה לגלות מיהו הכותב האנונימי שמתעקש לשמור על אלמוניותו . השקפתי מבעד לחלון שהשלג ניתך בסילונים . לפני שהספקתי לעכל את תוכן המכתב , טום הגיח כרוח כסערה ," שיר , מה את קיבלת מכתב ממישהו? ממי?" הסתקרן טום. קפצתי ממקומי בבהלה ," מה , כלום , סתם מכתב". קראתי. הוא לקח את המכתב מידי מבלי שישאל אפילו אם אני מרשה לו לקרוא את תוכן המכתב.
הסתכלתי בו בעיניים קרועות לרווחה , " תחזיר לי , זה שלי, אתה חצוף , אתה יודע את זה?" קראתי בתוקף , נלחצתי שמא הוא יקרא את המכתב , " מה אסור להתעניין במשהו?" שאל כמעט, בנחת. " זה מאוראל, נכון , תעני לי!" שאל טום בתוקף , " לא , מה פתאום?! , למה אתה מכניס מילים לפה שלי?" אמרתי , כמעט בלחץ. " שיר תירגעי, אני לא מתכוון לקרוא את המכתב , וחוץ מזה , ראית את השלג שיורד זה עתה ?" עלז טום ," כן , ראיתי , איזה כף !" קראתי בשמחה. הוא ישב לידי ואחז בידי בהתרגשות עצומה ," שיר , מעכשיו את חברה שלי , ואף אחד לא צריך לדעת מזה , אפילו לא המורים," אמר טום בהתלהבות , " אני חברה שלך?! " קראתי בתמיהה , " כן , את תהיי החברה שלי ונהיה ביחד לעולם!" קרא טום בחצי חיוך.

לא ידעתי אם להימלט או להישאר לידו ,שתקתי למשך זמן רב. " שיר, את נראית מהורהרת, הכול בסדר?" שאל טום , מודאג. " את מדוכדכת בזמן האחרון , זה בגללי ? דברי , ספרי לי , דברי איתי !" אמר וחייך " טוב , לא הכל בסדר .." אמרתי בחצי גמגום. " את עוברת ניתוח , נכון ? בגלל זה את מודאגת כל הזמן, אז מה זה המשחק הזה שאת משחקת ? " נאלמתי דום. ידעתי שהוא ידע שהמשחק שאני מעמידה פנים שהכל בסדר גמור מזויף ומפוברק . לא רציתי לשתף את העובדה שאני עומדת בפני ניתוח מסובך ולא קל.
" שיר , אל תעמדי פנים , אני מכיר אותך , שיר זה לא סתם דיכאון שיעבור , זה ניתוח שאת הולכת לעבור בעוד שלושה חודשים , תגידי שכן ודי עם המשחקים!" ניחש. " אתה טועה , טום , אני פשוט מדוכדכת , וזה יעבור , אתה יכול להיות בטוח. " אמרתי בחצי קול והדמעות חנקו את גרוני , אך כבשתי רצוני לבכות . התביישתי להפגין חולשה מולו , שיתייחסו אלי כאל ילדה רגשנית ועדינה , כמו תמיד.
" לך מפה , בבקשה " ביקשתי ממנו שיניח לי לנפשי , " טום , אני רוצה להיות לבד עם עצמי כמה דקות," השתדלתי לא להשמיע קול בכי.

הוא הסתכל עליי במבט בוחן ," שיר , השתגעת? אין מצב שאני אעזוב אותך דקה אחת לבד , את עלולה עוד להתפרק , ספרי לי , תרגישי איתי חופשי, דברי איתי , את תרגישי טוב יותר אם תפרקי את שעל ליבך , מה קרה , יפה שלי ?" התעקש. " כלום , אל תהיה עיקש , הכל טוב ויפה , אל תדאג לי," הכחשתי , הלכתי לבכות בחדר מס' 1 במשך שעה ארוכה . אף אחת לא ידעה מה קורה איתי , אם אני עצובה או שמחה. לא רציתי לבכות לידו , כדי שלא יראה בחולשתי.
מישהו נכנס לתוך חדרי בשקט. ראיתי צל הולך ומתבהר , בהתחלה לא זהיתי מי הוא אותו צל , אחר כך זיהיתי שזה אוראל . " מי פה ? שיר .. שיר למה את בוכה? האם זו את , שיר?" הייתי בחדר , להפתעתו , הייתי עצובה ומדוכאת . אוראל היה נבוך כל-כך , שלא ידע מה לעשות עם עצמו . הוא סקר אותי בביישנות אטומה . " שיר .. למה את בוכה ? מה קורה ?" שאל אוראל בקול עדין וחרישי. כמעט שלא שמעתיו היטב מרוב העדינות שבקעה מקולו. הייתי חסרת מילים.

הוא עדיין בהה בי ללא אומר. לא הבנתי מהם משמעותם של מבטיו . רציתי להגיד לו כל-כך הרבה מילים , אבל המילים עפו כלא היו. יש לשנינו , לי ולאוראל , הרבה במשותף. שנינו ביישנים , עדינים , יראים להיפתח בפני אנשים. הזמן הבהיר הרבה דברים , מחשבות שרציתי להדחיק, כל-כך הרבה דברים יש לי להגיד בפניו. הרבה עניינים שלא ידעתי למי עליי לספר ולשתף , הבנתי שרק איתו אני חשה עצמי בנוח.
הוא הביט בי בעיניו התכולות , הוא לא הישיר את מבטו לעברי . הוא שלח רגל אחת קדימה , ורגלו האחרת מלפנים . נסוגתי צעד אחורה , התקדמתי צעד נוסף .. ואז שלחתי צעד אחורה. "שיר,"קרא אוראל בביישנות , הוא התקדם לעברי , העזתי להסתכל בעיניו , " אוראל, אני מתנצלת ,סתם שטות." פניי שוב האדימו ," אין צורך להתנצל ," אמר אוראל בחיוך ביישני.

קמתי ממקומי וניצבתי מול המראה שמתוכה הבטתי על בואותי הנשקפת ממנה בבירור. התאמצתי לעמוד על קצות כפות רגליי , ומשהו בי השתנה. גבהתי בחמישה סנטימטרים , אם לא יותר. רציתי להסתיר את השינוי היוצא הדופן שחל בגופי היה כה משמעותי ונורמאלי במתבגרת כמוני . הכאבים החלו לטפס אט אט במורד ברכי הצמוקות למדיי, חשבתי שזה משום שאני לא מרבה בפעילות גופנית על בסיס יומיומי. הכאבים התחילו להציק לי, משום מה , כל מה שעשיתי בשביל לגרום לכאבים להיפסק לחלוטין, כשלו זה באחר זה.

קמתי ראשונה ורצתי במרוצה להשקיף מבעד החלון , התעוררתי לבוקר לבן ומושלג. שכבה עבה כיסתה את החצר האחורית שבה הבנות מבלות את ההפסקות. חשבתי בתחילה שהבנות לא שוהות בחוץ , עד מהרה נוכחתי לדעת כי טעיתי לחלוטין. ראיתי שרובן לבושות בפיז'מות וחציין לבושות בבגדים.

יצאתי אף אני את החדר בשמחה מרובה. אפילו שלא היה אכפת לי שלא חבשתי כפפות וכובע. לא חשתי שמישהו בהה בי , הוא עמד לפניי ואפילו לא הרגשתי בו. הוא השליך עלי כדור שלג צחק והביט בי בשובבות. לא הבנתי בדיחות וצחוקים , לקחתי אותו יותר מדי ברצינות. לא הבנתי בתחילה למה הוא מתנהג אליי כך. לקח לי כמה דקות להבין שזהו תום , אחיו התאום של אוראל. הוא השליך עלי שלושה כדורי שלג בבת אחת שלא הספקתי להחזיר לו שני כדורי שלג עליו.

צחקנו יחד עד שאוראל , דוד ושאר חבריו הצטרפו אלינו. רדפתי אחר טום בזמן שגרפתי כדור שלג ענקי שערמתי בידי , השגתיו עד שהשלכתי על גבו את כדור השלג . הוא המטיר עלי שלושה כדורי שלג במכה אחת , לא שמתי לב , הופתעתי לגלות שהוא השליך עלי כדורי שלג מאשר אני. הוא ניגש בחיוך שובב ודחף אותי אל תוך השלג , התגלגלנו במורד השלג , ידיי קפאו עד מאוד כשבאתי במגע עם השלג. איזה שיגעון ! איך אפשר לצאת בקור הכלבים הזה?" קראתי בכבדות. ראיתי את אוראל ואת דוד מתגלשים במורד השלג , לא שמתי לב שהם עפו כמטוס סילון , והם התנגשו בי, " אוץ' , סליחה , לא שמתי לב " אמרתי בהתגוננות. " יפה מאוד , מה התוכנית הבאה שלך? להחליק על הקרח ולפול על מישהו ?" אמר דוד בצינה . נימת הזלזול בקולו היתה כה ברורה , " דוד , תפסיק היא לא התנגשה בנו במכוון , היא לא ראתה אותנו !" הגן עליי אוראל מפניו. " אה , יפה , היא לא ראתה אותנו , היא כנראה צריכה משקפיים כדי לראות לאן הרגליים שלה מכוונות אותה, נכון , שיר?" אמר דוד בקרירות.
" תסתכלי לאן את הולכת , שחלילה כשאת צועדת , שלא תידרסי מישהו בדרך!" אמר דוד בציניות , זה היה הקש ששבר את גב הגמל , נמלטתי משם כל עוד רוחי בי. הדמעות החלו לטפס במעלה גרוני. דוד פגע בנקודה רגישה שלי . לא יכולתי להבליג הפעם על עלבונו.
" אף אחד לא אשם ששיר שלכם היא כל-כך רגישה ועדינה , סתם תינוקת , מזילה דמעות מכל שטות קטנה כשמזדמן לה," אמר דוד בחוסר אכפתיות.