מגוחכת עד כאב

אני יודעת לבטא את עצמי בכתב. במילים אני תמיד נשמעת מגוחכת כל כך… כאילו לא משנה מה אני אגיד זה ישמע ילדותי ומפגר.
זה כבר חודש וחצי, חודשיים בקרוב שאני סופגת הכל ובשקט. הכל. לא משנה מה עשית.
ספגתי אותך מסובך וספגתי אותך עצבני. ספגתי אותך עצוב וספגתי אותך שיכור. ספגתי אותך בכל המצבים של עצמך ולא משנה כמה אני עצבנית אני צריכה לשתוק כי אני מעולם לא הייתי טובה בלהיות קשוחה עם בנים. כי בנים זו החולשה שלי. זה שריטה מטומטמת אני יודעת. אבל תמיד כל מה שבן כלשהו עשה היה בסדר, או שזה לא היה בסדר, רק שלא היה לי מספיק אומץ להגיד את זה בקול. אז הייתי שותקת וזה היה עובר. ומצטבר ומצטבר. וכולם תמיד היו עושים מלא דברים שלא הייתי סבבה איתם אבל שתקתי אז הם חשבו שזה סבבה. ואז כשנפרדתי מהם הם פתאום לא הבינו למה. והייתי מפילה עליהם הכל בפעם אחת והם היו נשארים, מה?
אני שונאת את המצב הזה שאני לא יכולה לעמוד לך בפנים ולהגיד לך שאני לא בסדר עם כל הסיבוך הזה שהיה פעם ואני עדיין די בשוק שאני יוצאת איתך. ושאני לא סבבה בכלל עם העובדה שכשאתה הולך למסיבות אתה שותה ומקיא, ולא די בזה, אתה גם בקושי זוכר שאני קיימת. אחותי אמרה אתמול נשפט נכון, "כמה שהוא יהיה הכי שיכור, את תמיד אמורה להיות בראש שלו". נמאס לי להיות הזאת שמתפשרת בקשר הזה.. כי ברור לי שאני יכולה להשיג יותר אבל אני מוותרת בגלל שאתה מוצא חן בעיני.
וגם אני בכלל לא בסדר עם הקטע הזה שאכפת לך רק מעצמך. ממש לא. אתה אומר שאתה אוהב אותי זה נכון. אבל כל דבר שאני רוצה לעשות מתבטל, בגלל המציאות שלך. פעם זה לימודים, ופעם זו מסיבה ובפעם הבאה זה יהיה יומולדת או אלף דברים אחרים.
וגם זה נורא מציק שאנחנו חודש וחצי ביחד ואתה עוד לא יודע להבדיל אם אני סתם לא מרגישה טוב או עצבנית.
וגם ממש מעצבן לדעת שאתה פה כביכול הילד הרע שצריכים לחנך, שאני צריכה לדאוג לך שלא תשתה, ואז לשמוע שהקאת. שאני צריכה לדאוג לך שלא יקרה כלום.. בזמן שאני פה הבחורה ואתה זה שאמור לדאוג לי…
אני עצבנית וזה מחרפן אותי למוות אבל אין לי מה לעשות עם זה כי עם כך העצבים שלי כשאני אבוא להגיד לך את זה אני ארגיש מגוחכת עד כאב.