אני לא ידעתי איפה לשתף

יש לי סוד. יש משהו שאני נוטה להסתיר. משהו שלפעמים אני עושה, ואף פעם לא יכולתי למצוא הסבר או נימוק. אף אחד לא יודע. אם הם ידעו הם יתייחסו אליי ממש רע.
אני אוהב להסתובב על ארובות. אני לא יודע להסביר למה. אני יכול רק להגיד שכשאני רואה ארובה, משהו בנשגבות שלה מחייב אותי למצוא דרך להגיע למעלה. וכשאני למעלה, אני מסתובב. אין דבר טבעי מזה. ובכל זאת, לפעמים (ובעיקר כשאני בסיטואציות חברתיות, והמחשבות שלי נודדות לרגע) אני נתקף בושה איומה. אין לי למי לספר את זה.
אני מסתובב עם חליפות. לפעמים אני מתבייש לגמרי מעצם המחשבה שבתוך התיק שלי יש חליפות, ואם מישהו יפתח אותו, או אם התיק ייפול וישפך תוכנו, אני לא אוכל להגיד כלום. אתעלף.
יש לי חליפה של באטמן. היא נראית מתכתית, אבל היא לא. את הקסדה משכתי בחומר שנקרא emil-T, כדי להעניק לה ברק. חליפה אחרת היא כחולה ואדומה, (אבל לא נראית כמו סופרמן). יש לי גם חליפה אירודימנית, שבמקור הייתה חליפת שחייה של חברה שמייצרת גם לאולימפיאדה, שהזמנתי במיוחד מיפן, והוספתי לי כמה שיפורים. כמו הזיזים הקטנים על הכובע-ראש שנראים כמו מחושים מודרניים, אבל יציבים ולא מתקפלים תחת הרוח החזקה שיש בדרך כלל על קצה ארובות. אירודינמיות זה רכיב מאוד חשוב בחליפות. לכן, החליפות שלי לא כוללות גלימות (מי שינסה להסתובב עם גלימה זה קיפוח נפשות).
הבוס שלי לא יודע שאני מסתובב על ארובות. מול לקוחות, אני מסתכל על השפתיים שלהם מדברות, והם אומרים כל כך הרבה מילים, שלפעמים, אני לא יכול שלא לחשוב על הארובות שעליהן הסתובבתי, ועל הארובות שעליהן אני מתכנן להסתובב. כשמגיע תורי בשיחה להגיב, אני עונה להם במילה חד הברתית, ולעיתים רק הנהון. אני מרגיש שאם אפתח את הפה, כל מילה שתצא תהיה: "אני מסתובב על ארובות." לפעמים אני מרגיש שהאמת נוזלת לי החוצה מהעיניים. בעיניו של האדם שמולי אני רואה שהוא יודע, כי זה כה שקוף – משהו שהחברה מגנה. אני לא יכול ומבקש לסלוח לי. ננעל בשירותים. עולה על האסלה, מקופל כמו שבלול, ומדקלם, בשפתיים, את המילים של השיר שאני שר כשאני מסתובב: "והעולם נר לרגליו/ והלהבה בל-תשחור/ סוריפאוס/ והעולם לרגליו נר."
אני לא יודע למה בכלל שיתפתי את זה. אני מרגיש מגוחך.