את, חרדת הנטישה

לא ידעתי בדיוק מה היא מסמנת עבורי, אבל היא הייתה כמו שמש ביום מלא בגשם.
כאילו נשימה אחרי ריצה ארוכה, מנוחה ללב אבל עלייה בדופק.
היא מדליקה את הסיגריה של אחרי, ופותחת את החלון כאילו בדיוק נגמר לה האוויר.
ואני צוחקת, ״מפחדת מהחושך?״
״אני פשוט לא יודעת מה עומד מולי, בחושך״, היא אומרת וממשיכה לחייך חיוך פלרטטני.
ואני חושבת, גם ככה אנחנו לא יודעים מה עומד מולינו, מכל פינה יכולה להופיע משהו שלא ציפינו לו, בכלל.
״אולי אנחנו גם לא רוצים לדעת״ אני מוסיפה, והיא ממשיכה לשתוק.
״החיים כתובים לנו עוד לפני שלמדנו לחיות. בכל מקרה, הם קצרים מדי בשביל כל-כך הרבה עצב״. היא מסיימת את השיחה, ומכבה את הסיגריה.
אין לי מושג מה עומד לי, מולה.
היא נראת כמו יצירת מופת מורכבת, אפילו ככה, עירומה עם הסיגריה ביד.
היא עוד פרק בחיים שלי, שאני לא בטוחה שאני מוכנה אליו, עולם שלא הכרתי עד עכשיו.
מפחידה אותי העובדה שמתישהו היא תלך.
תפתח את החלון כדי לנשום קצת אוויר, ולא תחזור.
ואני כבר עייפה מהסוג הזה, אלה שעוזבים כשקצת קשה, אז אני לא יודעת אם כדאי.
ואת רודפת אותי בכל מה שאני עושה, תמיד, את פה להזכיר שאת עדיין נמצאת.
לא נותנת לי לחיות את החיים שלי בלי פחד, לא נותנת לאהוב בלי לחשוב פעמיים, את, חרדת הנטישה.
ואיכשהו כל סכסוך מסתיים שקוע, בי. סובב סביבי.
בחרדות הפנימיות שלי, שלא נותנות לי להתקדם מהעבר.
עוד לפני שהספקתי לגעת בה, אני חושבת,
כמוה יש הרבה, אבל חבל שלב יש רק אחד.