אהם... זה הסיפור הראשון שלי שאני מפרסם חשוב לי ביקורת אבל שתיהיה בונה ולא תוקפנית

בדידות רוצחת

24/07/2017 442 צפיות 3 תגובות
אהם... זה הסיפור הראשון שלי שאני מפרסם חשוב לי ביקורת אבל שתיהיה בונה ולא תוקפנית

פרחים. פרחים ועצים. פרחים ועצים וגן. פרחים ועצים וגן וילדים משחקים. את הכל ראיתי מבעד לחלון, במקום שלי. זה נראה יפה, אני אוהב דברים יפים, אני אוהב להסתכל על דברים יפים. לדברים יפים לא צריכים לדבר, והם לא צריכים לדבר אליך, בגלל זה אהבתי דברים יפים הם עזרו לי להפיג את תחושת הבודדות. כמו סם, להיות בעולם משלי, בלי אף אחד שיציק לי או ידבר איתי, רק אני, אני והדברים היפים. ובעת שהסתכלתי מבעד לחלון על גן הילדים בחוץ, היה שקט, כאילו העולם עצר, ורק אני והגינה מבעד לחלון קיימים, אבל לא. העולם לא בנוי רק ממני ומהגינה. העולם בנוי מעוד הרבה דברים אחרים, העולם בנוי מעוד הרבה אנשים אחרים, העולם גם לא היה יפה, העולם לא יפה בכלל.

התנתקתי מהחלון ופניתי אל הלוח להעתיק את מה שהמורה כתבה, עדיין היה שקט, היה שקט מדי, ואף אחד לא דיבר, אף אחד לא הוציא מילה מפיו. ככה זה היה, ככה זה היה תמיד, רק אני, אני והבדידות. ושאר הילדים לא מביטים בי, הם אף פעם לא. והנה הוא הגיע, הצלצול, הצלצול הגואל.

יצאתי מהכיתה ופניתי לעבר הקפיטריה, כמה ילדים רצו לעברי, הם עברו דרכי. לא, לא הם לא, נפלתי על הריצפה, אומנם מתייחסים אלי כאילו אני לא קיים אך אני קיים, אני קיים בהחלט.

נגמר בית הספר, הלכתי הביתה, לא רציתי ללכת הביתה, לא אהבתי את הבית, הוא הזכיר לי כמה אני בודד. החלטתי ללכת לגינה היפה במקום. הגינה היפה עם הילדים המשחקים והעצים והפרחים. היה שם ריק עכשיו, בטח כל הילדים בבתים אוכלים ארוחת צהריים. ישבתי לי על הנדנדה, לבד, בהיתי בשמיים וחשבתי, חשבתי הרבה, הסתכלתי על הפרחים, מין כוח מוזר הכריח אותי לקום, קמתי והלכתי אל עבר ערוגת הפרחים, ראיתי שם ורד, היא אהבה ורדים, הייתי מביא לה הרבה ורדים כשהייתי קטן, אבל זה היה פעם, עכשיו היא לא קיימת כבר, היא בעולם משלה, אני מניח שהיא אהבה את העולם הזה, היא נשארה בו ולא באה לבקר. רציתי לפגוש אותה עוד פעם אחת, רציתי לדבר איתה עוד פעם אחת, אבל לא יכולתי, היא במקום אחר כבר, ואני לא יכול לבקר אותה. היא השאירה אותי לבדי, לא אהבתי להיות לבד. לקחתי ורד, לזיכרה, ורד קטן וורוד. עכשיו הרגשתי רע לגבי הגינה, היא לא הייתה כלכך יפה שוב, לא בלי הילדים המשחקים, לא בלי הרוח הנושבת והעלים המתעופפים, לא בלי הורד הקטן והוורוד בערוגת הפרחים. לא אהבתי גם את העולם, הוא לא היה יפה, לא בלי הורד הקטן הוורוד שלי.

הרגשתי בדמעות מתחילות לזלוג לי על הלחיים, רצתי הביתה. לפעמים זה כן טוב להיות לבד. הגעתי לבית ריק כרגיל, אבי ואמי עובדי משרד, הם אף פעם לא בבית כשאני צריך אותם, למזלי, אף פעם לא הייתי צריך אותם. ופתאום קול קטן, קול דקיק, בוקע מהורד הקטן והוורוד, הורד הקטן הוורוד שלה דיבר אלי, היה לו הקול שלה, היא קראה לי לבוא אליה, רציתי לבוא אליה, רציתי בכל מעודי לבוא אליה.

 אך לא יכולתי, לא עכשיו, אני עדיין קיים עכשיו, גם אם חושבים שאני לא, אני עדיין קיים!, עדיין כואב לי, כואב לי מאוד, הסכין שבה אני משתמש בשביל להוכיח את קיומי, היא כואבת, והדם זולג, ואין אחד שיעצור את הדם, ואין אחד שיעצור את הדמעות. והורד הקטן, מוסיף לתחושת השיגעון, למה הייתי חייב לקטוף אותו? אותו ורד קטן ויפה וורוד, הוא היה אחראי לכל. צרחתי, אבל זה לא שינה כלום, המשכתי לצרוח, ידעתי שאף אחד לא יבוא לעזרתי. בגלל שאני כבר לא קיים. ועכשיו בעולם שלי יש רק פרחים, פרחים ועצים, פרחים ועצים וגן. פרחים ועצים וגן אבל לא היו ילדים משחקים, ילדים לא משחקים במקום הזה.

הסתובבתי לי בגן ופתאום ראיתי. ורד קטן, ורד קטן וורוד, ורד קטן וורוד ויפה, ורד קטן וורוד ויפה ושלי….


תגובות (3)

כל כך יפה , כנה ,אמיתי וכואב פשוט מדהים ,באמת מרגיש את הלב שיוצא בכל מילה !!! ואני אשמח אם תקרא את הפוסטים שלי :)

24/07/2017 03:02

    תודה רבה לך :) אני מעריך את זה מאוד

    24/07/2017 04:05

יפה מאוד ועמוק

24/07/2017 13:02
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך