גשם ומלח

איבדתי את העור. יום אחד זה קרה. נשמע קול פטיש מכה. הורגשה דעיכה שאין מעצור לה.
איבדתי את העור.
ודיממתי ודיממתי, והיו אלה הדמעות שלי עצמי שזרו מלח בפצעיי, כי הם היו בכל מקום, על כל כולי.
אומרים שאנחנו יצורים של בשר ודם. אני הייתי יצור של עצבים חשופים. ודיממתי ודיממתי, ללא גבול וללא נחמה. לא הייתה כל שפיות שתאפשר לי לנשם. לא היה שום מלאך שיעצור את המאכלת.
איבדתי את העור.
והכל כל כך רך פתאום, הכל מגיע ישר אליי. והצרחה הנואשת שלי מבפנים פרצה החוצה ועטפה אותי, פשוט כי כבר לא היה שום דבר שיחזיק אותה.
איבדתי את העור.
התחלתי להחלים. אבל בהחלמה יש להיזהר, יש לשמור, ולא יכלתי לא יכלתי כי איך צרחה יכולה להיזהר? איך בור עצום ולבן כמו הרשע יכול לשמר על מישהו, על משהו? אז הדם פרץ מתוכי בכל שבר מחדש.
איבדתי את העור.
והצמחתי גלד. גלד שעוטף את כל כולי. גלד שמחזיק אותי בחוזקה. גלד שהוא הדבר הכי רחוק משפיות. הוא טירוף סוער ושד משחת. הוא שחור משחור, שחור כמו הצדק.
איבדתי את העור.
ומה שאופף אותי היום הוא השקט. שקט קודר, ומגוחך, ועצוב להכאיב. שקט שמכיל את הצרחה שלי, את הייאוש. שקט שהופך הכל למשהו אחר. שקט שלא מוציא מילה, רק מצייר קווים ומתפתל על העולם.
הצמחתי גלד.
והוא לא בריא, או יפה, אבל הוא חזק באמת ובתמים.
עד שבלילה מעונן עם ירח מעוקל מנגינה מנקבת אותו, את השקט שלי. ואז נחשול ארגמן מתרומם מול הרוח והמלח ניתך. ואז בוקעת הצרחה שלי, מזעזעת ומרוסקת.
הצרחה על העור החלק שלי, עם החיוך השובב, ועל השמש והחמימות שפעם יכלתי לספוג דרכו.