מחכה

דמעה. ועוד דמעה. ועוד אחת.
זולגות.
באיטיות, על פניי.
אני לא רוצה לבכות, אך אנני יכולה. הכל כואב מדיי, קשה מדיי, סוגר מדיי.
אין לאן לברוח.
כשהולכת לשם מרגישה שאין אדם סביבי, שחוזרת כאן, אותה הרגשה נשארת.
פעמיים רבות חושבת- אולי עדיף לחתוך את זה ופשוט להיעלם?
אך אנני מסוגלת, ללכת. אנני מסוגלת, לברוח.
אך הייתי רוצה, ללכת. להיעלם. לרגע. לשנייה.
רק, ללכת.
הייתי רוצה לרגע אחד להיות אדם שאף אחד לא מכיר. להתחיל הכול מחדש.
ללכת ברחוב ולחייך מתוך אושר. להרגיש פעם אחת לפחות, הרגשה של סיפוק ,שהנה- יש לי משפחה, חברים, אנשים שאוהבים ותומכים בי תמיד לא משנה מה. כזאת הרגשה.
לרגע אחד, להיות אחרת. אדם אחר. אדם שמח. אדם שלא יודע כאב. שלא מכיר את המילה כאב. או שנאה או בכי. אדם שונה.

הייתי רוצה, אך אנני יכולה.
ועצוב לי, כי כמה שאני מנסה להתמודד, לפעמיים הכל כל כך סוגר ואני מרגישה כאילו חסר לי אוויר. לפעמיים, לא משנה כמה פעמיים אני אנסה לחייך, זה אף פעם לא יצליח. חיוך שקרי. מזויף. הוא זה שנמצא על פרצופי.
לפעמיים אני מרגישה על הקצה, רק דחיפה קטנה ואני אפול, ישר לגיהינום. אותו גיהינום שתמיד חייתי בו.
גיהינום אין סופי, מלא ברוע.
אז הדמעות זולגות, תמיד. אנני מסוגלת לעצור אותן. ואני יודע שבכי איננו עוזר, הוא איננו פיתרון לדבר. אך, בכי זה הדבר היחיד שמנחם אותי. כי אני יודעת שאם אני בוכה זה סימן שעוד יהיה טוב. אחרי הבכי שוב עולה חיוכי המזויף, אותו חיוך שביום מן הימים יהפוך לאמיתי.
אז אני מחכה.
לאותו יום.
שבו אוכל להיות אדם שונה. אחר. שמח.
והכי חשוב- שאבכה רק משמחה. .