הילד של השכנים לא לומד בלי מכות
הילד של השכנים, לא יכול ללמוד שום דבר בלי לחטוף מכות. כך אמא שלו צועקת כול יום. אז כנראה שזה נכון, אי אפשר ללמוד בלי מכות. שום דבר.
השעה 06:30, אבא מגיע להעיר אותי, אני ילד טוב, אני יודע שצריך לקום מהמיטה. אבל הבוקר מתחשק לי להישאר עוד חמש דקות, ולא יותר.
אבל הילד של השכנים הוא ילד רע, הוא לא יכול להישאר עוד חמש דקות. הוא צריך לקבל מכות כדי לצאת מהמיטה. כי הוא לא לומד לבד שום דבר.
"קום כבר, עצלן!" המילים נשמעות בצורה ברורה וחדה מהחדר שלו, שמקביל לחדר שלי. ממש מעל ראשי, בדירה שלמעלה.
רעש חזק של יד מכה בבשר, צרחות אימתניות ובכי מתפרץ של אורי. עוד מכה ועוד מכה. עוד צרחה ועוד צרחה, אני כבר לא יודע של מי הצרחה, הכול מתבלבל ברעש קולני.
אני מחזיק את השמיכה קרוב אלי, מעלה אותה אל מעל האף ומדמיין שכול זה לא קיים במציאות. ואולי זה באמת לא קיים, כי כשאבא נכנס אל החדר, שנינו שומעים את אותו הדבר. הוא רק מחייך ואומר "השוקו מתקרר תום. אתה מתכוון לצאת מהמיטה או לתת לשד הדגדוגים להוציא אותך מהמיטה?".
אני מסתכל עליו, ומבין, שאולי רק אני שומע מעבר לקירות. יש לי כוח על שאף אחד לא יודע עליו!
"אני יכול לצאת לבד!" אני מצהיר וזורק את השמיכה מעלי, רואה את גבו של אבא יוצא אל מחוץ לחדר בריקודים.
אבא אוהב להצחיק אותי על הבוקר, הוא אוהב שאני מתחיל את היום שלי בחיוך. אימא של אורי לא חושבת שהוא צריך לצחוק, אולי גם היא לא אוהבת לצחוק בעצמה.
אני מצחצח שיניים לבד, מתארגן לבד, מתלבש לבד. אני ילד עצמאי, לא צריך שאף אחד יראה לי את הדרך. אני רוצה לבד!
אני שומע את אימא של אורי צורחת, מרעידה את הקירות בצעקותיה. כנראה שאורי לא יודע להתלבש לבד, הוא לא רוצה ללבוש את החולצה האדומה שקנו לו. אני שומע הכול, זה הכוח שלי, אני יכול לדעת בדיוק מה קורה בחדר המקביל ואף אחד לא יודע.
"לא רוצה ללבוש את החולצה האדומה!" צועק אורי.
אני שומע אותו בפינת החדר, קרוב אל החלון. עכשיו גם השכנים יכולים לשמוע מה אורי אומר.
"אתה תלבש מה שמביאים לך!" נשמעת צרחה של אימא של אורי.
אני שומע כיסאות זזים, נגררים במהירות. צעדים גדולים מתהלכים לכיוון החלון. אני מרגיש את העור שלי משתנה, צמרמורת חזק עוברת בגופי, אני דרוך לקראת הדבר הבא שיקרה.
אורי צועק לאימא שלו שתעזוב אותו כבר, שהוא ילד גדול. אבל משהו סגר לו את הפה, הוא לא הצליח להשלים את המשפט.
נשמעת הטחה חזקה בקיר, וצעדים מהירים לכיוון אחר.
"אתה ילד רע! אתה לא לומד כלום בלי מכות! למה אתה גורם לי לעשות את זה? אה? ילד רע!".
עכשיו הוא בוכה.
אני עוצם את עיני בחוזקה, שומע אותו בוכה, כולם יכלו לשמוע אותו בוכה מהחלון. אני ממהר ללכת אל עבר שולחן האוכל במטבח, לאכול את דגני הבוקר האהובים עלי. מסתכל על אימא ואבא עומדים במטבח, מכינים קפה ומחייכים אחד לשני.
"אף אחד לא שמע?" אני שואל בשקט, מרים את הפרצוף מקערת האוכל.
"שמענו מה?" שאלו הוריי ביחד, צוחקים על העובדה שדיברו בבת אחת.
"כלום" אני עונה, מכניס את הכפית הגדולה לפי. "אני גיבור על" אני זורק אליהם בחצי דיבור, עם האוכל שנגרס בפי.
"אתה הילד הכי טוב בעולם, תאכל כמו שצריך ותקבל משהו טעים לפני הלימודים" אומרת אימא ומלטפת את ראשי.
משהו נזרק באוויר ונוחת על הרצפה, משהו נשבר בבית של אורי. כול הבוקר היו צרחות, וכמו בכול בוקר, רק אני יכולתי לשמוע ולדמיין.
"אתה לא לומד בלי מכות!" נשמעה צרחה חזקה.
אורי לא לומד בלי מכות שום דבר! כך אומרת אימא שלו כול בוקר. כנראה שזה נכון.
מזל שאני כן לומד הכול.
בלי מכות.
תגובות (2)
????????
:)