המבוך הנצחי

רצתי, רצתי מהר ככל האפשר, מצפה לגאולה.
הם ישיגו אותי בקרוב, שוב.

אבל אני לא רוצה.

אני לא רוצה אותם, ומעולם לא רציתי. אפילו לא הבנתי מתי בדיוק הם הופיעו והחלו להציק לי, ולפורר לאט לאט את חיי.
הם קרובים, אני מרגישה בזה.
ואני מכפילה את קצב ריצתי, מפוחדת, רועדת.
אני נראת שונה היום, לא כמו תמיד. היום אני נראת כמו שאני נראת מבפנים, קטנה ומכווצת, רועדת, עם איפור מרוח על כל פניי מרוב דמעות. שערי שחור כעורב במקום להיות בהיר כמו תמיד.
כי כזו אני, כזו אני מבפנים.

ובשלב כולשהו, מה שנמצא מבפנים, יוצא החוצה.

אני מתנשפת, אך לא עוצרת. נופלת, קמה, ממשיכה, נופלת, קמה, ממשיכה…
קיר.
לעזאזל, שוב הגעתי למבוי סתום. אני חוזרת אחורה, אל החושך, ופונה לכיוון אחר. למרות שאני כבר יודעת שגם שם, טמונה מלכודת. גם שם, לא נמצא האור,

גם שם, יש מבוי סתום.

אני נמצאת במבוך הזה כבר הרבה זמן, ונדמה כי הוא לא נגמר. ולא יגמר.
לעולם.
והם נמצאים בו גם, רודפים אחרי, צדים אותי, כמו באגדות על המינוטאור שחי במבוך-לכן היה מסוכן להכנס אליו. אבל לא נכנסתי מתוך בחירה, נשאבתי.
נשאבתי לפני שהספקתי להבין מה קורה, לפני שהספקתי להאחז במשהו,

לפני שהספקתי לראות את הצד המואר.

והם כבר כאן, מאחורי, משיגים אותי, וחיוכים זדוניים עולים על פניהם. הם, קבוצת הבריונים השריריים, המחזיקים בשוט, סכינים, מספריים וגרזנים, עורבים לי מצד ימני. הם, הפחדים והחרדות. והוא, כמו תמיד עומד משמאלי, רזה וחיוור, שערו השחור מסתיר את פניו כמעט לגמרי. הוא כל כך מהיר, הדיכאון, כובל אותי באזיקיו עוד לפני שאני מבחינה בו. והיא, שנמצאת מולי, מפתה כל כך אך מפחידה כל כך, הבדידות.

אני מסתובבת לאחור, בתקווה כלושה לברוח, למרות שאני יודעת מה יקרה. זה תמיד חוזר על עצמו.
היא, כמו תמיד מחכה לי שם. פנייה זהות לשלי, היא כולה דומה לי כל כך, ההבדל היחידי הוא, שהבעת פניה מפחידה.
ואילו שלי מפוחדת.
"מי את?! מה את רוצה ממני?! למה את לא יכולה לעזוב אותי במנוחה?!" אני צועקת וזזה מצד לצד, בתקווה למצוא דרך המלטות.
"תשתקי ותעצרי." היא אומרת בקולה הקר.
"מתי כבר תביני, שאת לא יכולה לברוח מעצמך?"