המכתב החמישי- הוא

הו, בנג'מין יקר שלי, אני מצטערת שלא כתבתי לך כל כך הרבה זמן. הייתי מאושרת, ממש ובאמת מאושרת. אני לא כותבת לך כשאני שמחה, נדמה לי.
ולכן, בנג'מין, אני כותבת לך עכשיו. כי הלב שלי עוצר כל פעם שאני חושבת עליו, כל פעם שמישהו מזכיר אותו. מישהו השתמש בשם שלו בתור "שם של ילד" בארץ עיר, למען השם. ואני רציתי לבכות.
אני מתגעגעת אליו כל כך, ואני שונאת את זה. אני לא מסוגלת להבין מה עשיתי. למרות אני יודעת שלא עשיתי כלום, אם הייתי עושה משהו, אולי הייתי יכולה לתקן את זה. אבל לא, הוא פשוט… הוא פשוט לא בטוח שהוא אוהב אותי יותר. וזה הורג אותי. כי אני כל כך אוהבת אותו. אני לא יודעת מה לעשות, מה לחשוב, מה להגיד. אני רוצה לחבק אותו, אני מתגעגעת לקול שלו, ללשבת כשראשי נח על כתפו. לחיוך הביישני שלו, לחצי-צחוק הקטן הזה. לעיניים שהן כל כך תמימות, אבל כל כך חכמות. אני מתגעגעת לתחושה הנהדרת והמכאיבה הזאת, כאילו הלב שלי הולך להתפוצץ. כשמתחשק לי לנשק אותו, ולחבק אותו, ולא להפסיק לעולם. כשמתחשק לי לצרוח לשמיים שאני כל כך פאקינג מאושרת, כי מצאתי את הנער הכי מושלם בעולם, והוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו והכל כל כך נהדר. אני רק רוצה להיות הנערה הזאת שוב.
התהייה הורגת אותי, הציפייה הורגת אותי, הגעגועים הורגים אותי.
בבקשה, בנג'מין, תגיד לי שאתה יכול להפסיק את זה. תגיד לי שאתה יכול לתקן אותי. כי האהבה שלי הורגת אותי.