העולם זז.

העולם זז בכל דקה, שנייה, בכל מצמוץ ונשימה.
ואני? זזה איתו, אבל בכאילו.
אני נעה קדימה, מזדקנת בכל רגע שעובר ולא יחזור, אבל מרגישה במקום.
אני מתקרבת לתאריכים סופיים, כאלו שלא ידועים עדיין. אני מתקרבת אל הלא נודע והלא בטוח בכל שנייה שבה אני נושמת, ובכל זאת אני תקועה במקום.
האי ודעות יכול לגרום לכם להרגיש שאתם תקועים, הולכים, אבל במקום.
חוסר הידיעה לאן פניכם פונות יכול לגרום לכם לצעדים נואשים.
הרצון לדעת, לסגור פינות, להיות בטוחים אפילו במשהו אחד, הוא טעון בכל כך הרבה רגשות.
אז את הולכת בחזרה לעבר שלך, לחפש את התשובות.
ואת מחדשת קשר עם אנשים, אנשים שהם כבר לא אלו שהכרת, וגם את כבר מזמן לא אותה האחת.
את מנסה ללמוד להכיר אותם, לראות בהם את הצדדים שהכרת וללמוד את החדשים, אולי את אפילו אוהבת את מי שהם נהיו אחרי תקופה שלא נכחו בחייך.
אבל בפועל? את מבינה שאת לא כאן איתם רק כי התגעגעת אליהם, זה ברור שהתגעגעת למי שהם היו ולחלק שהם היו בחייך, אבל גם עם השלמת עם זה שזה נגמר.
את מבינה שלמרות שאת כאן מתגעגעת לעבר איתם, את לא מתגעגעת אליהם כמו שאת מתגעגעת למי שהיית כשהייתה לך קרקע יציבה לעמוד עליה.