התמכרות

הכל כל-כך רגיל, קבוע.
אותם אנשים, אותו נהג מונית חרמן שלוקח אותך הבייתה בחינם, אותה מיטה מסריחה, אותן עיניים אדומות, אותם עישונים מורחבים, ואותן רגשות האשמה.
בהתחלה את בשמיים, מספרת קלישאות.
ואז עייפה, עייפה בעיקר מעצמך.
ואז את נרדמת, בתקווה גם לא לקום, חולמת חלומות ורודים ומתעוררת לאותה מציאות.
אבל את סך הכל בסדר, גם אם כרגע את לא.
את מחפשת אושר במקומות שבדרך כלל נותנים כאב, אבל בעיקר מחפשת את מה שאיבדת בדרך.
לרגע אחד, כשאת מתחברת לעצמך,
את מבינה, שהחיים האלה לא בשבילך.
הרי את היית הילדה מהבית הטוב, שמצטיינת בהכל.
״אז איך נפלת ככה?״ שואלים אותך בלי לשאול, רק במבטים פזיזים.
אבל קשה מדי לצאת משם, גם אם טוב לך שם רק לשניה.
זה הכל בגללך את יודעת,
״את זו שבחרת בדרך הקשה״ את אומרת לעצמך בלי להגיד.
כי לא ידעת להתמודד עם העולם, לא ידעת לקחת בפרופורציות, לקחת יותר מדי ללב.
ואת חוזרת על זה, שהכל בראש, הכל בראש, הכל בראש, גם אם חלק החליפה שאת לובשת נקרעת לך בין האצבעות.
גם אם יעמידו אותך לדין, את כנראה תצאי לא אשמה.
אם כך, אז למה את מרגישה ככה?
וויתרת על כל מה שהיה שלך, על עצמך וויתרת.
לוותר זה רגש אנושי, איזה אחד אמר לי פעם.
אז תהיה אנושית עם עצמך, את יודעת.
את לא מפלצת, את לא, לא לגמרי.