מול האש

26/05/2016 574 צפיות תגובה אחת

ואולי זו אני. אולי כל הרוע שבעולם סביבי נובע מהתבוננות מוטעית בטוב. אולי אני בוחרת לראות דברים באור שלילי במקום סתם, להבליג, לא לייחס לאירועים קטנים חשיבות. לאירוע הזה ייחסתי חשיבות. איני יודעת אם בעוד כמה שנים כשאחשוב על האירוע הזה עדיין אהיה בטוחה במעשיי בו, בדרך בה פעלתי, אולי הייתי צריכה לעזוב או להשאיר אותו מאחור ולא לתת לו – או לעצב הנגרם לי ממנו לחלחל לתוכי.
שוב פעם לא הזמינו אותי למדורה של השכבה. לא שאני מתיימרת להיות המקובלת בשכבתי אך הייתי שמחה לו היו ערים לקיומי ולא סתם הייתי אוויר בעיניהם. לפעמים, לא כל הזמן אני חושבת על כמה כייף היה לי אם הייתי מקובלת. אבל אז אני חושבת על החברות המדהימות שיש לי – 'הלא מקובלות', כביכול, אך הן כל עולמי ולא אוכל בלעדיהן.
לא הזמינו אותי למדורה. יכולתי לבוא בלי הזמנה, הם בכל מקרה לא היו שמים לב, הרי אני אוויר. הם לא הזמינו אותי כי הם רעים אליי, הם פשוט לא יודעים שאני קיימת. איני צריכה לכעוס עליהם או להיפגע מהם, הם בסך הכל לא הזמינו אותי. ועדיין, גם כשכבר הייתי במדורה עם ה'לא מקובלים' רצו במוחי מחשבות על המדורה השכבתית.
למה אני לא כמוהם? מקובלת?
ההרגשה הרעה חלחלה עמוק בתוכי והאצבע המאשימה הופנתה כלפיי שהרי אין להאשים את השכבה שלא מכירה אותי אלא להאשים אותי שלא פעלתי מספיק כדי שהשכבה תכיר בי.
אני זורקת את כל הכעס הזה למדורה, לאש. אני מבטיחה לעצמי כאשר אני עומדת מול הלהבות החמות – שלא אשתנה. לא אשתנה רק כדי להיות מוזמנת שנה הבאה למדורה השכבתית אלא אהיה אני, לעצמי, לא לאף אחד אחר.


תגובות (1)

גם אני לא מקובלת ותאמיני לי זה לא משנה אלה רק שיש לך חברות ואת מי שאת ולא מנסה להיות משהו אחר

27/05/2016 10:35
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך