חלק ה תקציב, זה המנוע שמזין גלגלים ומניע עולמות. אי שם מערבה מכאן, עמוק בתוככי בנינים עבים ומסדרונות ממוזגים של ארץ יפה וטהורה שוכנים להם השליטים האמיתיים על גורלות ואנשים. לרשותם לגיונות פקידים אדירי כוח ומלומדי מלחמה הששים כנמרים אלי קרב. בחרבותיהם הצדקניות הם הודפים גלי טיעונים המתדפקים על דלתות ביצוריהם ובנימוקים חדים כתער חושפים את נקודות התורפה בשיקולי האויב. טענותיהם ממוטטות את מערכיו של כל מצביא שלא העריך נכונה את אונה של מצודת ה"אין". כן, יש לי בוס והבוס שולט בתקציב ועל כך יש לדבר אליו בשפה יפה למרות הכל, ממש כמו בעל לאשתו. בעקרון, מנהל הוא זה שמוסמך להטיל אשמה בפיקודיו. או אם תרצו, פקיד הוא נאשם שעדיין לא הוכחה חפותו בפני מנהליו. משפטו מתנהל 9 שעות בחמשת ימי השבוע לאורך שלושים וחמש שנים של כתישה בלתי פוסקת. אם שרד עד סיומן, מישהו אחר יירש אותו על כסא הנאשמים ומה שיקרה לפקידנו מכאן והלאה לא ממש מעניין איש, אולי גם לא אותו. בוס אמיתי נולד והידע האינסטינקטיבי זורם בעורקיו. בטבעיות חסרת היסוס הוא ינק משדי אמו את הצורך לנתק את הקשר בין האליטה לאספסוף, לחנוק את ורידי הזנת המידע לאיברים התחתונים ולשחות בים הסמכויות ככריש בין מקרלים. בהבעה של גומל חסדים הוא מפזר מדי פעם פתיתי מידע לציבור הכפופים לו וצופה בהנאה, כיצד הם מתלבטים בפענוחם כסומים באפלה. בעיניו, עובד טוב הוא עובד שחושיו דרוכים, עצביו מרוטים וגורלו תלוי לו בין שניו. אבל וטוב שלכל מצב יש אבל. כמו בים הגדול כך גם בביצה הקטנה, הטורף מסוגל לבלוע רק את מי שמצוי בהישג ידו. בצדק אומר הפתגם הערבי- "תהיה רחוק, תהיה בריא" ומסכים אתו הפתגם העברי- "רחוק מהעין רחוק מהלב". המשרדים שלי מרוחקים משל אדוני כרחוק ירושלים מראמאללה, ולאזור שלי יצא שם רע, שיושביו אינם אוהבים את תושביו או להפך ועל כן מיידים אלה באלה חפצים מזיקים שמסכנים את בריאות העוברים ושבים. אז אני יושב כאן והוא שם ואין בינינו אלא טלפון. היום שיש לנו סלולרי ואין רחוק שאיננו קרוב, זו אינה עליליה. אלא שאנו עכשיו בקטע של נוסטלגיה, משהו אודות הימים הרחוקים ההם, אולי חמש עשרה שנים אחורה, כאשר הביפר נחשב לשיא הישגי התקשורת. באותם זמנים, ראוי לזכור, אני צעיר וגם נשוי (עדיין גם) ואפילו מטופל בילדים. אלה שהיום מקדישים לך חצי דקה של שיחה לפני שהם משחררים כסא מפלט ומצהירים בקוצר רוח של הפונקציונר התורם: "אבא אני עסוקה עכשיו" היו צמודים בעבר אל צווארך כמו מסטיק לסוליה. אתה היית הפסל שעיצב אותם. מילה שלך הזינה פסיכולוגיה של יצור מתבגר וסטירה מידך נחרטה בספר התסביכים של חיי אדם. אתה השליט שנתיניו ברחו ממנו הולכת פעם עדר ברווזונים קשור בחוטים בלתי נראים לרעות בשדות החיים. נשמע יפה, אבל במונחים של ממש פירושו להוציא בזמן את הילדה מהמעון ולהכין צוהריים לאחותה ששבה מבי"ס ולהמתין לשלישית ובקיצור, להיות בבית הרבה לפני תום יום העבודה של עבד המדינה הסטנדרטי. המדינה כאמא מטופלת בהמון ילדים בגיל ההתבגרות חשבה לתומה שהשעון הוא שישפוט בינה לבין עובדיה, דפקת הגעת, דפקת הלכת. העובדים חשבו אחרת ובארץ המוזרה שלנו יש גבול להיגיון. אנחנו לא חותמים כי אנחנו עובדי שטח. שעות נוספות כן, חתימה לא. ואולם אליה וקוץ בה. הבוס הרחוק, עכבר משרדים נרצע, שוטם אותך על שאתה פטור מחובת שעון והוא לא. מסתמא, לא הוא האיש שיזניח את חובתו לצלצל למשרדך השומם בפרובינציה הרחוקה, עשר דקות סטנדרטיות לפני הקץ לוודא נוכחות. אם הוא ממשיך לשפשף מושב כדי לצבור שעות נוספות, רק נכון וצודק בעיניו, שתסבול לא פחות ממנו. ככל שחולפת לה שעת הצהריים מצטבר ועולה הלחץ בהדרגה. עשית כל מה שחשבת מחובתך לעשות היום. דיברת כבר עם כל מי שנעים לדבר אתם ודחית למחר את כל מי שלא דיברת אתם גם אתמול. מצפונך, אם מותר לדבר בשמו, שומר על שתיקה. הוא יודע את מקומו, קצת לפני הפחד מפיטורים, הצדה ממבטן המאשים של הבנות והרבה מתחת ללשונה החותכת של אימן. קמים ומודיעים למזכירה שאתה יוצא לביקורת בשטח/ פגישה עם מאן דהו במשרד האם/ ישיבה במשרד זר וצועדים בידיים ריקות, כאילו לשירותים. מיד לאחר העיקול במסדרון סוטים בחופזה לעבר המדרגות האחוריות וגולשים לאוויר החופשי. המצפון מרגיש כבר הרבה יותר טוב. נפגשים עם התיק שנשאר במקרה במכונית והדרך לחרות פתוחה. מחר נכנס לבוס על הבוקר ונחליף אתו מילים, נחוש את הדופק וניתן לו לשחק את מלוא כובד סמכותו. תנו לקיסר את אשר לקיסר, אל תניחו לטינה לתסוס ולהרקיב, שיוציא, שיעליב. בבוקר הוא לרוב אופטימי, בטוח שיתפוס מישהו בקלקלתו או שמזומנת לו ישיבה שמלחמה טובה בצדה, הזדמנות לשפוך את חמתו בשם המי יודע מה. מעניין לקרוא את הוראות ההפעלה במערכת המצפון שלו. הוא שונא את כולם וגם אותך מהמון סיבות, חלקן שלו או כולן שלו. אתה גבוה והוא נמוך, אתה יפה והוא מכוער, אתה לא הוא והוא לא אתה, אתה מרמה אותו והוא לא תופס אותך. סיבות ונסיבות מכרסמות אצלו את האגו בכל פה ומזינות בקרביו מדורה עשנה שאינה כבה. לאורך השנים שידעתם יחד עברו ביחידה הקטנה שלכם לפחות תריסר אנשים, באו והלכו. אותה מדורה שמחפשת לצלות אותך לא הניחה לו לחיות בשלווה גם עם אחרים, בין אם עליונים או תחתונים. התחתונים לא שרדו את מה שאני מכנה הפרדוקס של המנהל הרדוף. אם אתה טוב אתה מסכן אותו ואם אתה רע אתה מכשיל אותו. העליונים לא הבינו על מה הוא נלחם כנמרה שכולה לטובת הרעיונות שמתבשלים במדורתו והעדיפו לוותר. אם כל כך חשוב לו, שייקח. התחתונים, מהם שעזבו מעט קודם במידה שהעדיפו את בריאותם, או מעט אח"כ בסיועה של בעיטה בעכוזם. הם קלטו מאוחר מדי את הארסיות שמפעפעת מאחורי השיקולים הלגיטימיים כביכול של טובת העבודה והאינטרס של המשרד ומשקיענות ואיכות וכדומה שהוטחו נגדם במין זעם קר. גם אני הייתי שם, לפני כולם וגם גורשתי כמו כולם. אלא שאני כבר הייתי חלק מהמערכת, תקוע בגרונה ונחוש להישאר, לא לבלוע ולא להקיא. במוקדם או במאוחר היא אילצה אותנו ליפול שוב איש לזרועות שונאהו. גם לי היה פרדוקס, הפרדוקס של העובד הרדוף. אם המתחרה הוא טוב, אין לו מה לחפש פה ואם הוא רע אני טוב ממנו.

נסיעה אחת לשכם

01/07/2015 768 צפיות אין תגובות
חלק ה תקציב, זה המנוע שמזין גלגלים ומניע עולמות. אי שם מערבה מכאן, עמוק בתוככי בנינים עבים ומסדרונות ממוזגים של ארץ יפה וטהורה שוכנים להם השליטים האמיתיים על גורלות ואנשים. לרשותם לגיונות פקידים אדירי כוח ומלומדי מלחמה הששים כנמרים אלי קרב. בחרבותיהם הצדקניות הם הודפים גלי טיעונים המתדפקים על דלתות ביצוריהם ובנימוקים חדים כתער חושפים את נקודות התורפה בשיקולי האויב. טענותיהם ממוטטות את מערכיו של כל מצביא שלא העריך נכונה את אונה של מצודת ה"אין". כן, יש לי בוס והבוס שולט בתקציב ועל כך יש לדבר אליו בשפה יפה למרות הכל, ממש כמו בעל לאשתו. בעקרון, מנהל הוא זה שמוסמך להטיל אשמה בפיקודיו. או אם תרצו, פקיד הוא נאשם שעדיין לא הוכחה חפותו בפני מנהליו. משפטו מתנהל 9 שעות בחמשת ימי השבוע לאורך שלושים וחמש שנים של כתישה בלתי פוסקת. אם שרד עד סיומן, מישהו אחר יירש אותו על כסא הנאשמים ומה שיקרה לפקידנו מכאן והלאה לא ממש מעניין איש, אולי גם לא אותו. בוס אמיתי נולד והידע האינסטינקטיבי זורם בעורקיו. בטבעיות חסרת היסוס הוא ינק משדי אמו את הצורך לנתק את הקשר בין האליטה לאספסוף, לחנוק את ורידי הזנת המידע לאיברים התחתונים ולשחות בים הסמכויות ככריש בין מקרלים. בהבעה של גומל חסדים הוא מפזר מדי פעם פתיתי מידע לציבור הכפופים לו וצופה בהנאה, כיצד הם מתלבטים בפענוחם כסומים באפלה. בעיניו, עובד טוב הוא עובד שחושיו דרוכים, עצביו מרוטים וגורלו תלוי לו בין שניו. אבל וטוב שלכל מצב יש אבל. כמו בים הגדול כך גם בביצה הקטנה, הטורף מסוגל לבלוע רק את מי שמצוי בהישג ידו. בצדק אומר הפתגם הערבי- "תהיה רחוק, תהיה בריא" ומסכים אתו הפתגם העברי- "רחוק מהעין רחוק מהלב". המשרדים שלי מרוחקים משל אדוני כרחוק ירושלים מראמאללה, ולאזור שלי יצא שם רע, שיושביו אינם אוהבים את תושביו או להפך ועל כן מיידים אלה באלה חפצים מזיקים שמסכנים את בריאות העוברים ושבים. אז אני יושב כאן והוא שם ואין בינינו אלא טלפון. היום שיש לנו סלולרי ואין רחוק שאיננו קרוב, זו אינה עליליה. אלא שאנו עכשיו בקטע של נוסטלגיה, משהו אודות הימים הרחוקים ההם, אולי חמש עשרה שנים אחורה, כאשר הביפר נחשב לשיא הישגי התקשורת. באותם זמנים, ראוי לזכור, אני צעיר וגם נשוי (עדיין גם) ואפילו מטופל בילדים. אלה שהיום מקדישים לך חצי דקה של שיחה לפני שהם משחררים כסא מפלט ומצהירים בקוצר רוח של הפונקציונר התורם: "אבא אני עסוקה עכשיו" היו צמודים בעבר אל צווארך כמו מסטיק לסוליה. אתה היית הפסל שעיצב אותם. מילה שלך הזינה פסיכולוגיה של יצור מתבגר וסטירה מידך נחרטה בספר התסביכים של חיי אדם. אתה השליט שנתיניו ברחו ממנו הולכת פעם עדר ברווזונים קשור בחוטים בלתי נראים לרעות בשדות החיים. נשמע יפה, אבל במונחים של ממש פירושו להוציא בזמן את הילדה מהמעון ולהכין צוהריים לאחותה ששבה מבי"ס ולהמתין לשלישית ובקיצור, להיות בבית הרבה לפני תום יום העבודה של עבד המדינה הסטנדרטי. המדינה כאמא מטופלת בהמון ילדים בגיל ההתבגרות חשבה לתומה שהשעון הוא שישפוט בינה לבין עובדיה, דפקת הגעת, דפקת הלכת. העובדים חשבו אחרת ובארץ המוזרה שלנו יש גבול להיגיון. אנחנו לא חותמים כי אנחנו עובדי שטח. שעות נוספות כן, חתימה לא. ואולם אליה וקוץ בה. הבוס הרחוק, עכבר משרדים נרצע, שוטם אותך על שאתה פטור מחובת שעון והוא לא. מסתמא, לא הוא האיש שיזניח את חובתו לצלצל למשרדך השומם בפרובינציה הרחוקה, עשר דקות סטנדרטיות לפני הקץ לוודא נוכחות. אם הוא ממשיך לשפשף מושב כדי לצבור שעות נוספות, רק נכון וצודק בעיניו, שתסבול לא פחות ממנו. ככל שחולפת לה שעת הצהריים מצטבר ועולה הלחץ בהדרגה. עשית כל מה שחשבת מחובתך לעשות היום. דיברת כבר עם כל מי שנעים לדבר אתם ודחית למחר את כל מי שלא דיברת אתם גם אתמול. מצפונך, אם מותר לדבר בשמו, שומר על שתיקה. הוא יודע את מקומו, קצת לפני הפחד מפיטורים, הצדה ממבטן המאשים של הבנות והרבה מתחת ללשונה החותכת של אימן. קמים ומודיעים למזכירה שאתה יוצא לביקורת בשטח/ פגישה עם מאן דהו במשרד האם/ ישיבה במשרד זר וצועדים בידיים ריקות, כאילו לשירותים. מיד לאחר העיקול במסדרון סוטים בחופזה לעבר המדרגות האחוריות וגולשים לאוויר החופשי. המצפון מרגיש כבר הרבה יותר טוב. נפגשים עם התיק שנשאר במקרה במכונית והדרך לחרות פתוחה. מחר נכנס לבוס על הבוקר ונחליף אתו מילים, נחוש את הדופק וניתן לו לשחק את מלוא כובד סמכותו. תנו לקיסר את אשר לקיסר, אל תניחו לטינה לתסוס ולהרקיב, שיוציא, שיעליב. בבוקר הוא לרוב אופטימי, בטוח שיתפוס מישהו בקלקלתו או שמזומנת לו ישיבה שמלחמה טובה בצדה, הזדמנות לשפוך את חמתו בשם המי יודע מה. מעניין לקרוא את הוראות ההפעלה במערכת המצפון שלו. הוא שונא את כולם וגם אותך מהמון סיבות, חלקן שלו או כולן שלו. אתה גבוה והוא נמוך, אתה יפה והוא מכוער, אתה לא הוא והוא לא אתה, אתה מרמה אותו והוא לא תופס אותך. סיבות ונסיבות מכרסמות אצלו את האגו בכל פה ומזינות בקרביו מדורה עשנה שאינה כבה. לאורך השנים שידעתם יחד עברו ביחידה הקטנה שלכם לפחות תריסר אנשים, באו והלכו. אותה מדורה שמחפשת לצלות אותך לא הניחה לו לחיות בשלווה גם עם אחרים, בין אם עליונים או תחתונים. התחתונים לא שרדו את מה שאני מכנה הפרדוקס של המנהל הרדוף. אם אתה טוב אתה מסכן אותו ואם אתה רע אתה מכשיל אותו. העליונים לא הבינו על מה הוא נלחם כנמרה שכולה לטובת הרעיונות שמתבשלים במדורתו והעדיפו לוותר. אם כל כך חשוב לו, שייקח. התחתונים, מהם שעזבו מעט קודם במידה שהעדיפו את בריאותם, או מעט אח"כ בסיועה של בעיטה בעכוזם. הם קלטו מאוחר מדי את הארסיות שמפעפעת מאחורי השיקולים הלגיטימיים כביכול של טובת העבודה והאינטרס של המשרד ומשקיענות ואיכות וכדומה שהוטחו נגדם במין זעם קר. גם אני הייתי שם, לפני כולם וגם גורשתי כמו כולם. אלא שאני כבר הייתי חלק מהמערכת, תקוע בגרונה ונחוש להישאר, לא לבלוע ולא להקיא. במוקדם או במאוחר היא אילצה אותנו ליפול שוב איש לזרועות שונאהו. גם לי היה פרדוקס, הפרדוקס של העובד הרדוף. אם המתחרה הוא טוב, אין לו מה לחפש פה ואם הוא רע אני טוב ממנו.

חלק ד
אני בדרכי חזרה. שק שינה מגולגל חוצץ ביני ובין קרעי הזכוכית הטרופה ומשקפי שמש סוככים על עיני. אי אפשר למהר, כי אז גדל קצב נשירת הרסיסים והרוח האכזרית מתחככת בעוצמה כנגד העור החשוף.
הדרך לשכם וממנה היא מקבץ רשמים של מקומות ונופים, שאופיים משתנה על פי הכיוון והשעה. רוב בתי הספר הכפריים ממוקמים מתוך הגיון לא ברור לאורך כבישים ראשיים ובשעות הצהריים פורצות מהם להקות צעירים, שצובעות את שולי הכביש כמו נמלים במסע כלולות. עדות עדות, בנים לחוד ובנות לחוד, שיכורים מהרגשת החופש ומחזון העתיד הוורדרד של בני הנעורים הם פוסעים תחת ילקוטיהם ומדי פעם מתפוצצים בניתורים ותנועות פתאומיות בלתי צפויות. לנהג זו שעת סיוט ובזכרוני נחרטו צלקות של 3 פעמים לפחות, בהן עצרתי בשניה האחרונה לפני שילד נושא ילקוט נמעך מתחת לגלגלי.
למרות הבניה החדשה, הנוף נושא חותם בראשיתי. מראש ההר נשקפת בקעה חקלאית שהכביש העובר דרכה, מתעקל במחווה מנומסת לנוף. מכוניות חולפות דרך יער פרחי שקד וורודים ופונות כמתנצלות לדרכן. משאבה ישנה מנקשת בקול מונוטוני חלול את שירת התחנה. הכפר סנג\'ל שימר את שמו של הרוזן מסנט-ג\'יל, שבא לחלץ את ארץ הקודש מידי הכופרים המוסלמים במסעי הצלב ונתקע בה. תושביו חדורי החשדנות חיים עדיין את נצחונותיו של צלאח אדין וממשיכים במלחמות הקודש. הם מטיחים אבנים באויבים מרובי סוסים השועטים במעלה הגבעות. פניהם מכוסות רעלה כנגד עין הרע וידיהם מתנפנפות קדימה ואחורה כזרועות הקטפולטה. רק הרגליים שנוטות מעט אחורה מעידות על בעליהן, שהוא נכון להמיר כהרף עין את שצף ההורמונים התוססים במנוסת חטף מדוכאת אדרנלין.
מכאן הולכת הדרך ומשתפלת לאורך בקעת השודדים (וואדי אלחראמיה), שם שהתברכו בו כמה וכמה גאיות עמוקים ברחבי ארצנו. אלה עורקי תחבורה, שסיפקו לדיירי הסביבה פרנסה על חשבון עורם וסחורתם של עוברי אורח. כביש צר מתפתל במרווח שנותר בין מעלות מדרון הררי לחלוקי משכב הנחל, שכבר מזמן אינו זורם. אל מעט הרווח שנותר נדחקים עצי זיתים ואת מרבצם מרפדים מרבדי כלניות אדומים. הכביש מחזיר אור בוהק לעיניו של הנהג ושמש חמימה מרדימה את חושיו ולוחשת לו לעצום עיניים ולתת לגוף לשקוע ולהתמסר לתרדמה נעימה. לו נותרו על עמדם עצי הערבה הישנים, שתפסו אדמה לא להם לאורך הדורות ונופפו מעליה את עליהם המרשרשים מבלי להשיג את גודל חטאם, אפשר היה לעצור לרגע כדי לנמנם בצלם.
היה סיבוב וכבר איננו עוד, היו עיקולים חושניים, אך יד בוטה מתחה אותם לקו ישר. מכוניות פסקו לבקר במקשות הזיתים ולדלג בין מדרגות עתיקות. הן חולפות בארוגנטיות מתעלמת של המושלם המכני על פני יצירי הטבע הפגומים וזולעות בהמיית צמיגים דורסנית את המעלה המזדקן, שרווה פעם זיעת סוסים ותיקים. כמו חתימה מסולסלת, כך משרבטת הדרך את עצמה על הנוף לפני שהיא נכנסת לישורת הסופית שמעל מחנה ג\'לזון.
ברי המזל עוברים כאן ללא פגע, ואם הפעם ויתרו תלמידי הכיתות הגבוהות על אימוני קליעה אפשר לנשום לרווחה עד תחום הסכנה הבא.
חברה מודרנית שואפת לשוויון, והצדק נמדד כמידת הצלחתה לקצץ את כנפיו של החזק ולקדם את ענייניו של החלש. חברה פחות מודרנית מבינה בעיקר את חוק הטבע, זה, שאומר שהחזק הוא הצודק. בחברה כזו, היחיד רגיל לנסות את גבולות הכוח והצדק נמדד כמידת הצלחתו להוכיח את התעלותו מעל קו השוויון.
היום אינני נכנס יותר לגוב האריות. אני מניח למשרד המקומי להתנהל בשלט רחוק, תהי רמאללה לרמאללאים. במקום זאת אני פונה שמאלה לכביש הגישה אל בית אל ובהרגשת הקלה נכנס בשערי החאן הגדול. כאן יושבת ממשלת כיסוי התחת הגדולה, זה המקום ממנו מנופפת יד אזרחית אמיצה בשרביט המנצחים מעל ראשה של תזמורת המנהל המקומי.
צפוד כולי אני יוצא מהרכב ומנער רגליים, כאילו ירדתי מסוס פרא ולא מתוך פג\'ו מיושנת שגגה מעיק על שורשי הפדחת. עטור הילת גבורה של רוכב ערבות, שאיש מלבדי אינו מבחין בה, אני פולש למשרד ודקה לאחר שהשתקעתי בכורסא נדמה, שאני נטוע בה מאז הבוקר.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך