סוף סוף, לעזאזל. סוף סוף.

השגרה הזו שתמיד צריך לקום לאותו יום ולעשות את אותם דברים ובדיוק באותו סדר… השגרה הזו הוציאה אותי מדעתי.
חיי הם אינם אגדה. ולי אין שום סיפור סינדרלה.
אך אינני שונאת את חיי. אני מעריכה אותם.
רק רציתי שינוי קטן שהוא לטובה הפעם ולא לרעה.

אני חיה במקום מדהים שיש לי את הזכות לקרוא לו בית.
מקום מדהים, ללא צל של ספק.
הקרן האור הקטנה הראשונה שנכנסה לחיי אחרי תקופה של חושך מוחלט.
אחרי תקופה ארוכה מדי של סבל ודמעות בלתי פוסקות.
סוף סוף אני יכולה להתעורר עם חיוך על הבוקר.
סוף סוף אני לא צריכה לדאוג שאולי היום הוא יומי האחרון.
סוף סוף אפשר לחיות את ההווה ולחלום קצת על עתיד ששווה מיליון חיוכים.

אמונה זו תכונה נרכשת כשאתה במערכת יחסים עם בני אדם,
וסוף סוף אני מאמינה.
מאמינה שיש אנשים שלבם טהור.
מאמינה שיש אנשים שפשוט מוכנים לעזור ללא ציפייה למשהו בתמורה. פשוט לעזור.
להיות שם בשבילך.
סוף סוף יש בעיניי דמעות שנגרמו מאושר ולא כאב.
סוף סוף, לעזאזל. סוף סוף.