עד שיתעורר בי הספק

אני מבינה למה אתה לא מבין אותי, ולפעמים המילים נתקעות לי בגרון ואני מרגישה שלא יוצא ממני כלום. לא מילים ולא אמפתיה, כלום ריק כזה שאני טובעת בוא כשהדברים מתחילים להשתבש. ואתה, אתה מה שמוביל אותי בדרך. ואני משותקת רק מהמחשבה שתעלם לי. בכל פעם רודפים אותי השדים של העבר ולא נותנים לי להתרכז באושר, ואז מבלי שאני אבחין הוא נעלם. ואני נשארת לבד, ללא עצמי. לפעמים אני מסתכלת עלייך ומרגישה את כל העולם שלי מסתכם בך, כאילו רק אתה מה שחשוב. ואני הולכת לאיבוד בתוך השגעונות שלך עד שאני לא מוצאת את עצמי. ולא מבינה איך התאהבת באחת כמוני, איך מגיע לי אחרי שמכרתי את הנפש לשטן? והשטן ההוא זו אני, אני כזאת מרוכזת בעצמי, כזאת אדישה לעולם עד שהכל מתפרק. ולא מגיע לי להיות מאושרת אבל כשאני איתך זה לא נשלט, אז אני משחררת. ושנים שלא שחררתי, שנים שסחבתי איתי את העול ואת רגשות האשמה. אבל אתה הופך אותי לבן אדם טוב יותר, ואני מרגישה שאני באמת מאוהבת. וזה מדהים ומפחיד בו זמנית. אני לא צריכה יותר כלום, רק אותך ואת השמש שתזרח. אני אטפל במגננות ואפול ישר על המיטה שלך באמצע לילה של חורף צעיר, ואתה תחייך ואני ארגיש שלמה, עד שיתעורר בי הספק. איך אתה אוהב אותי כזאת? עם הנפש השחוקה. ומה מנע ממני לאהוב את עצמי, ככה?