על החיים ועל המוות

19/03/2014 603 צפיות אין תגובות

"בעל הבית נפל!", אלה היו המילים האחרונות ששמעתי. אחר כך הכול היה חשוך ושקט. מילים ריקות חלחלו באוויר כמו פירורי אבק שנאספו אל הכלום שנותר מחיי. "אנחנו מאוד מצטערים, גברת שמרלר, אין מה לעשות בדום לב. באמת שאין מה לעשות", מודיעים החלוקים הלבנים לאלמנה הטרייה וכבר החתן שלי רץ אל הטלפון ומפיץ את הסקופ הבלעדי אל קצוות תבל.
עכשיו, בדרך אל ארץ הגזירה השווה, אני מהרהר בשכיבה איך הגעתי לרכב הכחול של חברה קדישא כל כך מוקדם.
בדרך כלל אני עושה את המסלול מהרצלייה לרעננה בעשר בלילה, אחרי שסיימתי להכין את ההפקדות למחר, כיסיתי את המקררים הגדולים וכיביתי את האורות. עכשיו לראשונה אני עושה את הדרך לרעננה בעשר בבוקר.
התנועה בקושי זורמת, אנשים נראים לחוצים וממהרים לעמל יום חדש. רק כאן ברכב הכחול, בין הווילונות השחורים, אף אחד לא ממהר. הפרצופים של בנותיי שירי ודנית לא מותירים מקום לספק. אף אחד כאן כבר לא מצפה לנס. חוץ מאשתי סילביה שמבקשת שלא יכסו לי את הראש. "הוא לא יכול לנשום", היא אומרת ודנית מנסה להרגיע.
מוזר, אבל אני שומע הכול. לא רק את המילים. אני שומע גם את המחשבות שלהן. דנית חושבת על בנה אלי שעדיין לא יודע שאיבד חבר לטיולים הרגליים של שבת בבוקר. שירי חושבת על זה שמדינת ישראל הרגה את אבא שלה ומצטערת ששכנעה אותנו לעלות לארץ. וסילביה, היא חושבת על הטיול סביב העולם שתכננו לעשות יחד בפנסיה…
רגע, אם אני שומע אותן יכול להיות שהן שומעות אותי? סילביה, את שומעת אותי? אם את שומעת תעשי לי סימן. עצמי את עינייך היפות. לא, לא. אל תבכי. הדמעות הארורות הורסות לך את האיפור. בואי אליי, יפה שלי. בואי אליי. אני מנסה לסמן לה, אבל היד לא נשמעת. קצה האצבע כחול ונוקשה. כולן קשות, ואין בהן, באצבעות הארורות, אף זכר לזיעה שכיסתה אותן ב13 שנים של עבודה מאומצת. מארבע בבוקר עד עשר בלילה.
כמה ארגזים הרימו הידיים האלה ועכשיו… לא נשארה לי אצבע אחת לסמן לאשתי שתתקרב. כמה הייתי נותן בשביל אצבע אחת להעביר בשיערה של שירי, למחות את הדמעות המלוחות מעיניה של דנית.
אנחנו מגיעים לבית העלמין. הנהג עוצר בפתח חדר הטהרה. עוד רגע קט יתחיל תהליך הטהרה. אני מכיר אותו כל כך טוב. הרי בקהילה בדרום אמריקה ביצעתי אותו בהתנדבות יותר פעמים משהגעתי לבית הכנסת. אפשר לומר שהכרתי את האנשים בקהילה יותר בשכיבה מאשר בעמידה.
שני העובדים החסונים אוחזים בי בחוזקה ומניחים אותי בכבדות על שולחן המתכת הקר. קודם יורידו את החולצה, אחר כך את המכנסיים, כמו שדוניה בראבה הייתה מחליפה לי חיתול בד קטיפה. "שב בשקט ואל תזוז ומיד תרגיש מאה אחוז…"
אחד העובדים מבחין בעיניי הפתוחות וסוגר אותן באחת. מעניין מה הוא מנסה למנוע ממני לראות…
עכשיו אני כבר בתוך המים הקרים. תמיד סבלתי ממים קרים. לא היה דבר שיותר שנאתי מלהגיע הביתה בעיניים נפולות אחרי יום עבודה קשה, להתפשט כל כולי ולגלות רק באמבטיה שמוניק ותמי גמרו לי את כל המים החמים. תפעילו לי את הדוד חצי שעה לפני שאני מגיע, הייתי מתחנן כל ערב לשווא. אפשר לחשוב שלפחות לאמבטיה האחרונה שלי ידליקו לי את הדוד…
כאן באמבטיה, כשהמים מכסים את פניי, זה סוף, סוף מכה בי.
רגע לפני שאני יורד למטה לתמיד, הכול נראה חסר משמעות, הכסף, הכבוד, הקריירה. רק דבר אחד נשאר לי באמת בעולם הזה, נכון יותר שתיים: שירי ודנית. אם הייתי יכול להגיד להן דבר אחד אחרון הייתי מבקש מהן לא לחשוב על העבר ולא לתכנן את העתיד כי זה המתכון הכי בטוח לקצר את החיים.
רק עכשיו אני מבין שכאשר עבדתי בחנות וחשבתי על הקריירה האקדמית שהשארתי מאחור לא הוספתי שקל להכנסות של החנות. אף לקוח לא מתרשם מכך שמרצה למתמטיקה מוכר לו את הלחם והחלב.
גם כשחשבתי על הטיול בפנסיה לא קידמתי אותו ברגע, כי החיים הם בעצמם רגע. רק רגע, זה כל החיים. זה כל הסוד. והכי נורא הוא שרגע אחרי שאתה מבין את זה, זה רגע אחרי יותר מדי…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
תגיות: ,
סיפורים נוספים שיעניינו אותך