אריאל
*בתכלס השמש לא יכולה בכלל להתלהק לתפקיד הנ''ל (למרות שהיא יותר ראויה) כלומר איך יקראו לה? - נבלה?! נבלת?! מה הנקבה של נבל?

פליאתנות

אריאל 24/08/2017 638 צפיות 3 תגובות
*בתכלס השמש לא יכולה בכלל להתלהק לתפקיד הנ''ל (למרות שהיא יותר ראויה) כלומר איך יקראו לה? - נבלה?! נבלת?! מה הנקבה של נבל?

זה מוזר ללכת במקדש של ידע: לקחת מגש מהקפיטריה ולהתיישב ליד אחד מהשולחנות העגולים שבחוץ.
להסתכל על המדשאות ולהרגיש את השמש שהיתה נחמדה השבוע (המזגן לוהק לתפקיד הנבל*) מפשירה אותך לאט-לאט.
לאכול: כמו ארנב, קצת לכרסם צ'יפס וקצת לשחק עם הקש של הקולה ופשוט להסתכל.
זה מוזר. זה מוזר? זה מוזר-
הבטתי באנשים. חשבתי כך: כמה ידע אגור בכל המוחות שאוכלים עכשיו בקפיטריה?
וזה היה מוזר, קצת כמו היי.
שתי בחורים עם לבוש כחול-כחול התיישבו בשולחן קרוב ואדם זקן עם משקפיים שתלויים בחוט וסנדלי שורש עבר, ערימה של דפים בידיו. בהיתי בהם.
זה לא מנומס לבהות. אחד מהבחורים בכחול נגס מסנדוויץ, האחר התמתח. הזקן רק גירד את הקרחת שלו שנצצה, כמו עטרה מוזהבת עם עגילי זיעה פניניים.
עיניו ננעצו בי פתאום ואני הסמקתי והשפלתי את מבטי. כרסמתי עוד קצת, אבל לא יכולתי לעצור מעצמי מלבהות:
אישה עם תספורת נוראית הובילה שתי גברים הודים בחולצות צווארון צבעוניות אל שולחן, היא דברה איתם באנגלית חורקנית והראש שלי רץ: הם חוקרים? דוקטורנטים? הממ… קוסמולוגים….?
יכולתי להמשיך ככה כל היום: במוד של זבוב על הקיר. הסתכלתי על האישה עם התספורת הנוראית שוב, מרותק, גם הפנים שלה היו נוראיות, עם לסת רבועה ואף פחוס. ניסיתי לקרוא את שפתיה מרחוק. מה היא אומרת?
רציתי להתקרב אליה, לראות את מוחה פרוש יפה יפה ולהקשיב לה, להקשיב לה- –
נאנחתי. כל זה מוזר.
קמתי ולקחתי את המגש שלי בחזרה אל הקפטריה, מתוח ומודע לכל תזוזה שלי.
אנשים. אנשים. אנשים. מוחות. מוחות. מוחות.
זרקתי את מה שנשאר מהאוכל לפח והנחתי את המגש בקצה ערימה של מגשים. האוזניים שלי זמזמו ולא הצלחתי לצותת לאף שיחה בדרך החוצה אבל ידעתי שאלו היו שיחות נפלאות, חכמות: שהבחור עם הטישרט הכתומה שנופף בידיו זרק כוכבים, ששתי הגברים המבוגרים שחיכו בתור ליד הקופה השתמשו במספרים במקום במילים ושהאישה עם הסרבל שבהתה בכוס הקפה שלה חשבה מחשבה ראשונית עשויה מפרקטלים.
רק בחוץ הצלחתי להאזין שוב: אבל הפעם היה זה רק ציוץ ציפורים, פסעתי בזהירות בשבילי המקדש, צופה בבניינים הענקיים המחוברים בגשרים, חלונתיהם זוהרים בשמש.
הם היו גדולים כל כך.
זה היה לי מוזר. מוזר.
נעצרתי לרגע בלי סיבה מסויימת, ציוץ הציפורים סביבי.
דרור קטן טייל על הדשא שליד השביל שלי. גופו הזעיר רטט וזז כשהוא קופץ ותקע את מקורו. הבטתי ברגליו: דקיקות כמו זרדים, זזות קדימה במהירות.
הוא היה מורכב מנוצות נוצות, אפורות וקטנות, זזות במשב הרוח, היו לו עיני חרוזים שחורות שהביטו באדמה ואז בעץ ואז בשמים ואז בי.
הוא זז ללא הפסקה. הוא חי. חי. חי.
ניסיתי לדמיין את המוח שלו, את התעופה שלו. את הפעימות שלו.
זה היה לי מוזר. גם זה היה לי מוזר.
פסעתי פסיעה והוא עף אבל התעלמתי מזה, המשכתי בשביל.
זה רגיל, כל זה רגיל- ניסיתי לומר לעצמי- כלומר הייתי צריך להתרגל לזה כבר מזמן. התרגלתי. כן.
כן. מהרתי את פסיעותיי, מדלג שתיים מדרגות בבת אחת ולבסוף הודף את דלת הזכוכית (חלקה. כבדה. קשה: דלת)
נכנסתי לבניין


תגובות (3)

אריאל יקירי,
אכן מוזר לשהות בקמפוס, ולא להיכנס לשיעורים. מי שלומד- אין לו זמן לשבת בקפיטריה, מי שמלמד- זה לא מכובד עבורו לשבת שם, מי שעובד בקמפוס- אין לו כסף לכך.

בחורים/ גברים/ זכרים – המספר הנכון הוא "שני". המילה 'שתי' מתייחסת לנקבות.

לגבי הפיסוק, ניסיתי בעבר. חבל על המאמץ שלי.

הנקבה של נבל היא "נבלה", שמנוקדת כמו "נמלה". הנבלה היא גם מעשהו של הנבל.
"נבלה", שמנוקדת כמו "גזרה", היא בהמה שהתפגרה מבלי להישחט (או שנשחטה שלא כהלכה).

תנו לחיות!! חיות.

24/08/2017 23:44

סיפור נחמד ומשעשע. למען האמת, בשביל "שמש" ו"רוח" אפשר להשתמש גם בלשון נקבה וגם בלשון נקבה.

25/08/2017 10:02

את השמש אפשר ללהק רק לתפקיד עצמה. היא מאוד גאוותנית ולא מוכנה לשחק שום תפקיד אחר

25/08/2017 11:39
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך