פספסתי את כיפור

אני לא יכולה להגיד ששכחתי.
זה יהיה שקר, ולך אני לא משקרת יותר.
אני יכולה להגיד שלא רציתי.
זו אמת, לא רציתי. למה שאתנצל על דבר שאני לא רואה לנכון להתנצל עליו?
עכשיו אני מתנצלת על שלא רציתי.
לא, לא כי אני מבינה את הטעות. אני פשוט מתנצלת שאכזבתי אותך, חבר שלי.
פספסתי את כיפור. צמתי, הלכתי לבית הכנסת, לא עשיתי כלום חוץ מלנשום, לישון וללכת לשירותים,
אבל דווקא בכיפור החלטתי שעל החטא הזה אני לא אכפר, שמולך אני לא מתנצלת.
סליחה שלא רציתי להתנצל. סליחה שאיכזבתי אותך. סליחה, שבגלל היצרים הילדותיים והאגואיסטים שלי, חירבתי את החברות בנינו.
חבל לי שאיבדתי את חברי הטוב ביותר.
ועדיין, אין לי האומץ. גם לא יהיה לי. אין לי האומץ לשאול אותך יום אחד בפנים "תגיד, אתה זוכר שכעסת עלי בכיפור? טוב, לא התנצלתי ולא טרחתי לדבר על זה, כי פשוט פחדתי. עשיתי טעות, וכבר מאוחר מידי לתקן כי שום דבר לא יהיה כמו מקודם, אבל הנה. רק שתדע שאני חושבת על זה כל יום ופשוט משתפנת."
הייתי אמורה לשאול אותך ביום ראשון מה קורה. לא רציתי.

ומאז זה שונה. אתה לא יושב לידי, לא מדבר איתי, לא צוחק איתי,
עם הזמן גם הפסקת לבהות בי בשיעורים כהרגלך.
אין טעם לנסות לשנות משהו, נראה שטוב לך.

איבדתי את חברי הטוב ביותר,
בגלל הטעות המטומטמת שלי.
פספסתי את ההזדמנות שלי,
פספסתי את כיפור.