רסיסים של שברים שאי אפשר לתקן

rimanticGirl 30/05/2015 696 צפיות תגובה אחת

אני מפחדת להיפתח ולהיפגע.
אני כל כך שבורה שאני מפחדת שאם אפתח את הדלת למישהו הכל יפול החוצה ויתרסק עליו, הוא יתעצבן, יקלל וישאיר אותי למטה עם כל השברים שלי.
זה הפחד הכי גדול שלי בעצם.
שאשבר וזה לא שזה לא יהיה ניתן לתיקון. אלא פשוט.. אני אפגע בהם כל כך חזק ואכאיב להם כל כך שהם אפילו לא ינסו לתקן.

בכיתי כל כך הרבה היום, וזה היה על שטויות, כאילו.. ממש דברים כל כך קטנים שבדרך כלל אפילו לא מזיזים לי. היום בכיתי. בכיתי המון. בלי הפסקה. נחנקתי מהבכי של עצמי. כאילו שמרתי את זה כבר הרבה זמן והייתי צריכה לשחרר.
אני יודעת שאם אתחיל לבכות עכשיו שוב, אני לא אפסיק.
כל כך נמאס לי להיות מאופקת ולשמור על עצמי ולשמור שהכל יהיה מושלם. כל כך נמאס לי מזה. נמאס לי לעמוד על המשמר ולהסתכל אם מישהו מתקרב ללב ואם כן אז להרחיק באיומי אקדח.
אני רוצה להשתחרר. אני רוצה להיות משוחררת. אני רוצה להיות חופשייה ולפעול בלי לחשוב לא לפני ולא תוך כדי. אני רוצה לפעול ולהיות מרוכזת אך ורק בפעולה. להינות ממנה. להרגיש אותה. לחיות אותה.
להפסיק לדאוג לכמה שניות בודדות. להפסיק להיות האסירה של המחשבות.
אבל הרי זה בלתי אפשרי כרגע. רק טיפול ממושך אצל פסיכולוג או פסכיאטר יעזרו לי. אפילו כשאני עם אלכוהול אני לא מצליחה להשתחרר. אפילו אז.
אני זוכרת שבנשף שתיתי המון. ורקדתי ונהנתי, ואני בדרך כלל אפילו לא רוקדת. אבל גם בזמן שרקדתי הראש לא הפסיק לחשוב "מישהו מסתכל עליי? הם בטח צוחקים על הריקוד הדפוק שלי." למרות הירידות האלה בראש, איכשהו עדיין לא עצרתי את עצמי מלרקוד ואני שמחה שכך. באמת.
אך יש משהו שאני הכי מצטערת עליו.
כל כך רציתי לעשות משהו בקשר אליו בנשף, ה"קראש" שלי במשך 3 שנים. הוא היה שם והיה כל כך מקסים, הוא אפילו הצטלם איתי והיה נחמד אליי, מה שבדרך כלל הוא לא. ואיכשהו עדיין עצרתי את עצמי מללכת אליו ולעשות משהו. כל דבר. אפילו שיחה. עד כדי כך אני דפוקה. אני הייתי שיכורה מהתחת ועצרתי את עצמי כי… כי אני לא יודעת למה אפילו.
הרסתי כל כך הרבה דברים טובים שהיו לי, כדי "להגן" על עצמי.
החברה הכי טובה שלי, החברה האמיתית היחידה שלי.. כבר לא בקשר איתי. כי אני, אני הרחקתי אותה ממני. הרסתי את הקשר היחידי שבאמת באמת הערכתי. הקשר היחידי שבאמת היה לי אכפת ממנו.
היה לה אכפת ממני. אני יודעת שהיה לה אכפת. היא הוכיחה לי את זה כל כך הרבה פעמים. היא אפילו דאגה לי כשהציונים שלי בבית ספר ירדו. היא רצתה שאשקיע בעצמי. היא עזרה לי כשהמשפחה שלי הייתה מוכנה להרוג אותי.
ואני הרסתי את זה.
"זהו? את מרוצה? את לבד. אף אחד לא מתקרב. אף אחד לא מנסה לחזור. אף אחד לא רוצה אותך כי כולם יודעים שאת הורסת. שאת מפלצת חסרת רגשות. כולם יודעים את זה. רואים לך את זה בעיניים, שומעים את זה בקול שלך. את מספרת את זה בשקרים שלך".


תגובות (1)

מרגישה כמוך…

01/06/2015 16:00
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך