"רק פסק זמן, שעומד להיגמר"

היא עמדה שם. במקום מלא הזיכרונות הישנים ולא הצליחה להרים את העיניים מהרצפה, לא בטוח אם היא הרגישה מושפלת או שפחדה שכשתרים את העיניים אשים לב שהיא בוכה.
ומצד אחד אני יודע שאני הולך להיפגע אך מצד שני רוצה לתמוך ולעזור, היא שבורה כל כך, לא יודעת מה לעשות ולכן היא פוגעת בעצמה.
אני לא יודע איך לעזור לה לכן אני מחבק אותה בחמימות במשך דקות שלמות, מנסה להצחיק אותה כדי לגרום לה לשכוח מהבעיות, אבל שנינו יודעים שזה לא יגרום לדמעות ולכאב להיעלם.
ואני לא מצליח להבין למה, למה היא לא יכולה לאהוב את עצמה?
למה היא לא יכולה להבין סוף סוף כמה שהיא יפה?
למה היא לא יכולה להפסיק לחשוב לפי מה שהחברה הכתיבה לה?
היא לא אכלה כמו שצריך כבר כמה שבועות ואפשר לראות חולשה בגופה, וכל זה בשביל להיות רזה יותר, כביכול יפה.
יכול להיות שהיא לא מנסה להוכיח לאף אחד שום דבר, אבל היא אפילו לא יכולה להסתכל על עצמה במראה.
אז אני מחבק אותה בחמימות במשך דקות שלמות, מנסה להצחיק אותה כדי לגרום לה לשכוח מהבעיות, אבל שנינו יודעים שזה לא יגרום לדמעות ולכאב להיעלם.
הכאב שאתם גרמתם,
אתם שברתם אותה בשביל עוד אידיאל יופי מזויף,
ומי יודע איך זה יגמר.
אני מחבק אותה בחמימות במשך דקות שלמות, מתפלל שהחמימות הזאת לא תגמר
והיא מחייכת,
אך הדמעות שלה לא יפסיקו לזול, זהו רק פסק זמן,
שעומד להיגמר.