אושר.

אתה קסם. אתה זיכרון שהולך ומתערפל במוחי של כל אותם לילות קיץ בגבעה, של שיחות נפש זכות ואמיתיות ובלתי נגמרות, של נגיעות וניצוצות קטנים בגב ובברכיים.
איתך המציאות מיטשטשת ופתאום אנחנו מוצפים ממש, כמעט שטובעים, באופוריה ובאובדן חושים ובשיכרון; הצחוק נעשה מתגלגל יותר, השמיים כחולים יותר, ולפתע אני מוצאת את עצמי משוכנעת שהטבע בשיא פריחתו באמצע פברואר.
ואיכשהו, בין כל ענני הגשם הכבדים של פברואר, אני מצליחה לראות רק קרניים בוהקות של שמש חותכות את האוויר. והן מאירות בכזאת עוצמה ועליזות, שאני מתקשה לחשוב שהן עשו את כל הדרך מהחלל החיצון עד לכאן.
אבל איתך גם החלל פתאום לא נראה כל כך רחוק. למעשה, המרחק מהחלל נראה בדיוק כמו המרחק בין מגרש הכדורגל לדלת הבית שלך, ופתאום העולם כבר לא ממש גדול והיקום לא כזה אינסופי, והוא יכול להיאכל בקלות על ידי העוצמות של שנינו.
ולמרות שאנחנו בלתי מנוצחים ומסוגלים לכבוש כל יעד ומטרה ולטרוף את העולם כולו, אני מעדיפה להישאר איתך בדיוק כאן. להמשיך ולנוע בציר שבין מגרש הכדורגל לפתח הבית שלך עד אינסוף. טוב לי איתך, בדיוק ככה.