אל תשתקו את זה

השולחן הגדול עמד באמצע החדר.
בגודל שתופס לפחות חצי מחללו, בצבע חום כהה עז ומפה לבנה צחורה.
הכיסאות היו מרוחקים נורא מהשולחן, כדי לא להאפיל על יופיו.
על משענתם הייתה גיבנת קטנה, כביכול תנועת התנצלות לפני השולחן- שהם בכלל מעיזים לתפוס חלקיק משטחו הנרחב.
על השולחן תמיד יש מה לשים.
פרחים אולי… פירות.
אבל הפעם על השולחן לא היה פירור.
חום התלהט מדלת החדר, ואותה הדלת בערה. אחריו ניצתו גם הכיסאות אבל הם בערו לאט… כאילו מגינים על השולחן האבירי. הם רגלי והוא המלכה.
למרות ניסיונם האדיר של הכיסאות למנוע מהשולחן להישרף- חוקי הטבע קבעו שגם מפות נשרפות.
וכך היה.
המפה הלבנה עלתה באש ממגע להבות הכיסאות וכך גם השולחן.
השולחן לא בכה, הרי הוא דומם. אבל היה משהו עצוב בשריפתו… מן אימפרייה שנפלה.
השתיקה הייתה חזקה יותר מבכי.

לפעמים נדמה לי שלא רק אנחנו בוכים, או חיות… לפעמים נדמה לי שגם צמחים ודוממים בוכים. אני מדמיינת איך העץ מרגיש כשחותכים אותו, או הפלאפון כשמפילים אותו…
לפעמים נדמה לי שה' ברא את אותם 'יצורים' שתוקים- כדי שלא נמות מעצב כשנשמע את זעקתם כל פעם שמכאיבים להם…
שנוכל להמשיך לייצר דברים מצמחים וחומרים אחרים בלי שנרגיש רגשות אשמה… בלי דמעה.
אפילו עלה שנופל בשלכת היה מרגיש את עצמו פצוע- וכל העולם ימשיך כרגיל…

זה לא הכרזת צמחוניות, וזה לא דיבור למען הצמחים.
זה דימיון מסוג אחר, שאומר- אל תשתקו את זה.