הג'ינס שלי רעב לגלידת פיצוץ

פשוט לא הצלחתי, לא אכלתי דיי כלום כבר יומיים.
אתמול אכלתי איזה כמה ביסים מטוסט ופרוסת עוגה כלכך דקה שהיא נדבקה לסכין.
היום לא אכלתי כל היום ואז הלכנו לקניון והן הזמינו במקדונלדס ופתאום שמתי לב שאני מחשבת את הקלוריות, בודקת מה הכי פחות נורא ואיך אני יוצאת מזה בלי שיבחינו במשהו.
כאילו זה שהן היו ליידי גרם לי להרגיש כלכך רע עם עצמי שבלי לשים לב התחלתי לספור מה אני מכניסה לפה.
הזמנתי פיצוץ קטן, אפילו לא סיימתי אותו. הן לקחו ענק וסיימו, הן אפילו לא תהו לעצמן מה ההשלכות של כל ביס מהדבר הזה.
וכשהזמנו צ'יפס ענק ועוד צ'יפס ענק ועוד צ'יפס ענק פשוט לקחתי אחד מהמנה הראשונה והחזקתי אותו, זה עשה את העבודה, הן לא שמו לב.
ואני ?
אני לא יכולתי לאכול.
אני התביישתי לקחת את המידה שלי בחנות.
התביישתי כלכך.
כאילו פשעתי, כאילו רצחתי, גנבתי..
לא יודעת.
פשוט לא הייתי מסוגלת.
את יודעת כמה זמן לא הרגשתי כלכך קטנה ?
הרגשתי ששנתיים של עבודה ענקית עם עצמי הלכו לפח.
פשוט הרגשתי כמו כלום.
שנאתי את עצמי.
כלכך שנאתי.
ורק אתמול אני והוא דיברנו על הפרעות אכילה ובסוף הרגשתי חזקה כלכך וגאה בתהליך שלי שהרשתי לעצמי להגיד שניצחתי את שלי.
איזה ניצחתי ואיזה נעליים.
כל פעם שאני רואה אוכל אני מרגישה שוב כמו הילדה בכיתה ז שבמחנה קיץ לא ייבשה את הבגד ים שלה כי היא פחדה שמישהו יראה את המידה של התחתון שלה. כי היא התביישה עד מוות במידה שלה.
זאת שלא אכלה כלום חודשים עד שהיא כמעט נעלמה.
הרגשתי כמו הילדה הקטנה בחצר של היסודי.
הרגשתי כלכך רע.
דחקתי את הכל לפינה.
אמרתי לעצמי שכיתה י הייתה דבר אחד אבל לא ביא.
אמרתי לעצמי שמעכשיו אני מתחילה לחיות.
משאירה לעולם להתמודד עם איך שאני נראית ומניחה לזה.
מניחה לעולם להתמודד עם האופי האיום שלי.
מניחה לזה.
אמרתי לעצמי שאני משחררת.
שאני הולכת לים כי זה המקום המרגיע שלי.
שאני לובשת בגד ים.
שאני רצה ישר למים.
שאני לא חושבת.
שאני מתעלמת מהקולות בראש שצועקים עלי להניח את המזלג על השולחן, לשתות עוד כוס של מים ואז לבלגן את הכל בצלחת.
משום מה זה גורם לאנשים לחשוב שאכלת.
אולי כי אנשים נוטים לברוח מבלגן, אף אחד לא ממש מתמקד בצלחת המבולגנת שלך.
לא בשלי בכל אופן, אולי כי אני כלכך שמנה שלא נראה סביר לאף אחד שיש לי הפרעות אכילה, או שמשהו לא בסדר.
הבטחתי לעצמי להשאיר את הבגדים השחורים והמדידות על המשקל 10 פעמים ביום מאחורי.
להפסיק לכעוס על עצמי שנולדתי עצמי, הרי איך זה אשמתי ?
החלטתי להתחיל לתת לעצמי לחיות את החיים שלה.
וזה דיי הצליח, כי לא ישבתי בבית, כי כמעט לא שקעתי בדכאון, כי אכלתי כמו בהמה, כי חייתי.
במשך חודשיים אבל חייתי.
ובשנייה הכל נשבר.
אני ידעתי שזה מסך עשן.
שזה אשליה.
ידעתי שזה עניין של זמן עד שאני אעבור מול מראה ואזכר שאני יכולה להגיד לעצמי שאני מישהי אחרת, אבל בסופו של יום, אני אני.
איך מישהי כמוני יכולה לחיות עם עצמה ?
ברור שאנשים לא אוהבים אותי, אני לא אוהבת את עצמי.
איך לעזאזל אני יכולה לרצות או לצפות שאנשים יאהבו אותי כשאני מלאה בכלכך הרבה שנאה כלפיי עצמי.
והרי אם אין אני לי מי לי ?
לא ככה ?
אני פשוט לא יכולה.
אני לא מצליחה לחיות עם עצמי .
אני לא מסוגלת להמשיך לקום בבוקר להסתכל על עצמי במראה, לתפוס את הבשר שלי ולמשוך, לדמיין שהייתי רזה ככה, עם פחות בשר, רק עצמות.
אני לא מסוגלת להמשיך לספור פירכית ביום ושתי קלוריות של מסטיק מנטה.
נמאס לי לספור 4 קלוריות של סוכרזית בקפה והכי נמאס לי שאני לא מסוגלת להפסיק.
אני לא מסוגלת עם זה שאני לא מסוגלת.
אני חשבתי שאולי אני יכולה.
ואני ניסיתי, באמת.
לא ביקשתי לאהוב את עצמי.
אי אפשר לאהוב אותי.
רק ביקשתי לחיות עם עצמי בשלום, לקבל את עצמי.
להבין שככה נולדתי.
להבין שאני גוש של פגמים ולנסות לחיות עם זה בשלום.
לא לכעוס על זה, לא לשנוא.
אבל אני לא יכולה.
אני פשוט לא יכולה.
אני פשוט לא מסוגלת.
לא מסוגלת להבין איך מישהו יוכל שלא לשנוא אותי.
אני שונאת אותי.
אפילו אני שונאת את עצמי.
אני לא מסוגלת לחשוב על איך המשפחה שלי והחיים של ההורים שלי היו נראים אם הם היו מקבלים את הילדה שהם באמת רוצים.
אם הם היו מקבלים ילדה יפה, חכמה ומוצלחת במקומי.
אני רוצה להיות כזאת.
אני רוצה להיות הילדה הזאת שבנות מסתכלות עליה בקנאה.
אני רוצה להיות הילדה הזאת שבנים רודפים אחריה ובנות מתות להסתובב איתה.
אני רוצה להיות הילדה הזאת שלא צריכה לחשוב פעמיים, תמיד יש לה תוכניות.
זאת שלא מבריזים לה ולא צריכה אף פעם לחפש מישהו שיבוא איתה, כי הרי כולם רוצים.
זאת ששואלים אותה אם היא רוצה לשבת איתך באוטובוס.
זאת שכמה בנות כבר שאלו אותה ליד מי היא יושבת ביום הראשון והיא פשוט מנסה להחליט ליד מי יהיה לה הכי סבבה.
אני רוצה להיות רזה ויפה.
אני רוצה להיות כל מה שאני לא.
אני פשוט מיואשת.
אני כבר הייתי שם, 20 קילו פחות ממה שאני היום, רווח ברגליים, מידה 34.
פנים רזות בטן שטוחה ועצמות בולטות מתחת למותן והצוואר.
אני הייתי שם.
ואפילו כשהייתי שם, אני הרגשתי שמנה, הרגשתי פרה.
הרגשתי שכל קלוריה תנפח לי את הבטן ותחזיר אותי להיות אפילו יותר שמנה.
כלכך פחדתי לחזור לשם, לחזור ללהיות אפילו יותר שמנה.
הרגשתי רע עם עצמי, שנאתי את עצמי.
והכי שנאתי את העובדה שזה נראה לכולם מאוד טבעי שהייתי צריכה לשנוא את עצמי מספיק כדיי להגיע להפרעות אכילה.
זה לא ממש הרגיש להם מוזר שבשלושה וחצי חודשים השלתי יותר מ10 קילו.
אני פשוט הייתי כלכך שמנה שאף אחד לא חשב שאולי יש לי הפרעות אכילה ומשהו לא בסדר.
אני הייתי כלכך שמנה שאף אחד לא חשב שזה לא תקין שאני מדלגת על ארוחות כמו שמדלגים על העמוד של ההוקרה בספר.
אני הייתי כלכך שמנה שאפילו אם מישהו שם לב, הוא ידע שזה פשוט עדיף שארד במשקל, כי אני שמנה ואף אחד לא אוהב שמנות.
אני מיואשת מזה, מיואשת מלרדוף אחריי הזנב של עצמי ולא להגיע בעיקר כי התחת שלי שמן מידי וחוסם לי את הדרך.
ונמאס לי שכל פעם שאני עומדת מול המראה מסתכלת עלי דרך הזגוגית מישהי אחרת, נמאס לי שהיא תמיד מרגישה שונה, אבל איכשהו לא משנה כמה היא נראית אחרת היא תמיד מכוערת.
אנשים חושבים שזה ממש שטחי לא לאהוב את החיים שלך בגלל שאת לא אוהבת את איך שאת נראית, אבל לא נראה להם שטחי לא לאהוב אותך בגלל איך שאת נראת.
נראה להם מאוד טבעי לשנוא אותך כי את מכוערת ושמנה.
נראה להם טבעי שהם לא ירצו להיות בסביבתך בלי שום קשר למי שאת, סתם כי את שמנה ומכוערת, הרי אולי תיהי רעבה ואת כלכך שמנה שתאכלי אותם.
או שהכיעור שלך יידבק בהם.
מפחדים להיראות בחברת מכוערים, אולי מפחדים שגם אותם יראו כמכוערים.
חשבתי שאני יכולה לחיות, יכולה להכיל ולהפיל את זה.
להפיל, כמו תינוק, שישאב החוצה וזהו, זה מאחוריי.
אבל האמת שאני לא יכולה.
אני לנצח אדלג בין לופ של הרעבה ללופ של אכילה רגשית.
אני לנצח אשנא את עצמי.
אני תמיד ארגיש קטנה, נחותה וחסרת משמעות ליד אנשים מסויימים.
אני תמיד ארגיש רע מהרגיל ליד אנשים יפים ורזים.
אוכל תמיד יהיה אויב.
לעלות על המשקל תמיד יהיה כמו דקירה בבטן.
מראות תמיד יהיו הסיוט שלי.
בגד ים תמיד ירגיש כמו השפלה.
המספר על הג'ינס תמיד יהיה המוציא להורג.
מבטים תמיד ירוקנו אותי.
רעב תמיד ימלא אותי.
עצבות ותסכול הם כבר רוטינה קבועה, והרי איך אפשר להיות שמחה ואופטימית כשבשום מקום את לא רצויה או טובה מספיק ?
ובכנות, אני לא רואה איך משהו עומד להשתפר.
אני ממש טובה בלזיין את השכל שיצאתי מזה, שאני חייה בשלום עם עצמי, שאני לא דופקת חשבון לאף אחד
אבל בלילה בחושך כשכולם ישנים, הם נכנסים דרך הדלת אחד אחריי השני ומקיפים אותי.
הם ממלאים את כל החדר עד שאני נחנקת ומתכדררת לכדור שחור רטוב.
כי אין מה לעשות.
אני אמשיך לנזול על כריות כל פעם שהשעה מאוחרת מידי והרעש היחידי שאוזן תשמע הוא דמעות וחושך.
כי אלו השדים שלי.
הם רודפים אותי.
אני לא אפטר מהם אף פעם.
גם אם אני אלך למליון פסיכולוגיות ופסיכיאטריות ודיאטניות ורופאים.
גם אם יסממו אותי בכדור ויטשטשו לי את הנשמה והאשמה והאמת.
כי האמת היא שנולדתי ככה.
זאת אומרת, נולדתי אני, החברה היא שעיצבה אותי להיות גוש מדוכא שמלא בשנאה ותסכול.
אבל החברה לא עומדת להשתנות.
וכנראה גם לא אני.
והאמת כנראה גם אם ארזה עד רמה מדאיגה, וכנראה שגם אם אני אגדיל חזה ואסדר את האף.
כנראה..
כנראה שזה כנראה בטוח לא ישתנה.
כי האמת שזה הרבה מעבר לאני הדפוקה.
האמת שזה הרבה מעבר לזה שנולדתי ברווזון מכוער.
הרבה מעבר לזה שאני גולם שלא בוקע ממנו פרפר, אולי ג'וק עם כנפיים.
זה הרבה מעבר לאופי הפגום שלי.
זה מה שלימדו אותי לחשוב על עצמי כשהמוח שלי עוד היה גוש של פלסטלינה חמה והלב דף חלק.
אז מעכו אותי וקימטו אותי.
לימדו אותי מי אני ומה מקומי, או אולי מה אני לא ואיפה לא מקומי.
נמאס לי להלחם בזה.
אני אוהבת את הרעב בבטן, אני מסוגלת לבכות מהתרגשות כשמישהו אומר לי שרזיתי.
ואני אתן הכל כדי לקבל פנים אחרות.
כי הייתי רוצה להחליף עם כל אחד, רק לא להיות אני, אני שונאת את אני.
וזה קצת לא מובן לאנשים הרגילים, אלה הרזים והיפים והמוצלחים.
כנראה כי הם האנשים שהביאו אותי להיות אני.
כי אולי לא הגוף שלי צריך להשיל מעצמו קילוגרמים, אולי לפניי הכל צריך לכרות חלק נכבד מהנשמה שלי.
אולי אחריי כריתת נשמה ומילוי סינטטי של שמחה מאולצת וכמה כדורים פסיכיאטריים אני אתקרב לנקבע כנורמל.
אתקרב לבנות היפות שמזמינות פיצוץ ענק במקדונלדס ואז אוכלות 4 צ'יפס ענק בלי לחשוב על הג'ינס שהן ימדדו אחר כך באמריקן איגל כשהמוכרת תסתכל עליהן במבט נגעל, או אם נפלו על אחת חמודה במבט מרחם.
בלי לחשוב על המוכרת הערורה שתגיד שאין את המידה שלהן.
כי כנראה שבסופו של דבר כולנו מידות.
אז היי, אני מידה 42, כן זה דיי גדול, אבל הג'ינס הזה מלא בהרבה שנאה, תסכול וייאוש.
בכל זאת, זה קצת ממלא ומנפח את הבטן.
לא ככה ?