הצד השני של אתמול

adolldoesnthavefeelings 30/09/2016 725 צפיות 2 תגובות

אני הולכת להתחיל בקלישאה . מכירים את זה שאתם קוראים ספר ומרגישים כאילו הוא נכתב עליכם? שהגיבורה עוברת בדיוק מה שעברתם ומרגישה כמוכם ?
נכון זה גורם לכם לאהוב את הספר יותר ? להתחבר אליו יותר?
במקרה שלי זה גרם לי לבכות. מכעס.
במקרה שלי לא רק הרגשתי שהספר נכתב עלי. ידעתי שהוא נכתב עלי . אני כתבתי אותו.
עמדתי שם בשער של התיכון המטופש שלי ובכיתי בוהה בעמוד הראשון של הספר.
העמוד הראשון של היומן שלי . היומן שנעלם לפני שישה חודשים .
היומן שחיפשתי שעות , ימים , שבועות .
יומן שבו הפקדתי את כל הסודות שלי בשנים האחרונות.
"ג'מה?" שאלה הבחורה הצעירה שעמדה מולי , היא היתה בת 13 או 14 ותכננתי להתעלם ממנה לחלוטין כשיצאתי מהשער ולמהר לטנדר שלי . אבל היא רדפה אחרי וקראה בשמי.
"את ג'מה לייס נכון? את יכולה בבקשה בבקשה לחתום לי על הספר שלך ? אני לא מאמינה שאני באמת פוגשת אותך .אני לא מאמינה שאת פה. אני המעריצה מספר אחת שלך !!" זה כבר עצר אותי . פעם אחרונה שבדקתי מעולם לא כתבתי אף ספר ולא היו לי מעריצים. לקחתי את הספר מהבחורה ובחנתי את הכריכה 'הצד השני של אתמול' הפכתי אותה כשתחושה רעה מתמקמת בתחתית בטני. תמיד סיימתי כל קטע ביומן שלי בכמה שורות על הצד השני של אתמול, לטוב ולרע . זה עזר לי לזכור תמיד שיש לכל סיפור ודבר כמה צדדים. קראתי את התקציר והרגשתי את החרדה מטפסת מהבטן לגרון שלי . 'ג'מה היא תלמידת תיכון רגילה לחלוטין . היא מתמודדת עם המורים וההורים המבחנים והאחים הקטנים והמעצבנים שלה. היא לומדת לאט על העולם האמיתי ועל האתגרים שהוא הולך להעמיד בפניה , לומדת על אהבה ובגידה, על אמון ושקרים, כישלון והצלחה. ההומור והשנינות שלה ישאבו אתכם לעולם שלה . עולם שבו לכל דבר יש כמה צדדים. הצטרפו לג'נה ולחברותיה ליז ומייסי במסע ההתבגרות שכולנו עוברים.' הדמעות התחילו לזרום עוד לפני שהנמכתי את מבטי לקטע 'על הסופרת' . 'ג'מה העדיפה לשמור את זהותה בסוד. היא עשויה להיות תלמידת תיכון או מורה או מדענית או אישה בשנות השמונים שמדמה כיצד החיים בתיכון נראים כיום . משחק הניחושים הוא חלק מהכיף ..
ספרה הוגש באנונימיות להוצאת 'מטבע'. כל הזכויות שמורות לה ולהוצאת מטבע '
"ג'מה?" שאלה הבחורה הצעירה שוב "את בסדר?" הנהנתי מבלי להוריד את עיניי מהספר ,
פתחתי את העמוד הראשון וראיתי שתאריך ההוצאה לאור הוא בחודש שעבר "איפה השגת את הספר הזה?" שאלתי אחרי רגע . הבחורה צחקה "אפשר להשיג אותו בכל חנות . נמכרו אלפי עותקים מאז שהוא יצא בחודש שעבר" .הרגשתי את עצמי מחווירה , הבחורה כנראה ראתה את זה כי היא תפסה בידי וטלטלה אותי "את בטוחה שאת בסדר?" שאלה בנימה ברורה של פאניקה. "איך מצאת אותי?" מלמלתי והיא חייכה חיוך ענק "זיהיתי כמה מקומות שהזכרת בספר שלך ואז חיפשתי בכל התיכונים המקומיים. היה סיכוי קלוש שאת באמת תלמידה ושהשמות שמופיעים בספר באמת אמיתיים אבל החלטתי לבדוק בכל זאת. אני המעריצה מספר אחת שלך בכל זאת . אף תיכון לא מפרסם את רשימת התלמידים שלו אבל ניחשתי לפי הקו העלילתי שאם את באמת בתיכון תהיי בי"ב אז פשוט עברתי תיכון תיכון ובדקתי תמונות מחזור של י"א של שנה שעברה עד שמצאתי אחד שכל השמות בו תואמים. ראיתי את התמונה שלך שם והחלטתי לחכות לך פה . חברות שלי לא הולכות להאמין שבאמת מצאתי אותך . אני לא מאמינה בעצמי. יש לי חברה שכבר כותבת פאנפיק על הספר שלך . היא מתה לדעת מה קורה עם ג'יימס ושאנון . או עם ריצ'י וסיימון . ההוצאה הודיעה שאין ספר המשך בתכנון ונפנפה את כל המעריצים. אבל סוג של פאנדום הולך ונרקם באינטרנט. יש קבוצת מעריצים אקסקלוסיבית בפייסבוק כדאי לך להצטרף . אפשר להוסיף אותך בפייסבוק ? אני ג'ייני דרך אגב. " ג'ייני דיברה מהר. ממש ממש מהר. "אני לא משתמשת בפייסבוק" מלמלתי. "מאז כל הסיפור עם קארן ? זה קרה באמת? הכל קרה באמת? יואו-אני-לא-מאמינה-שאת-אמיתית-אעאה". התיישבתי . זאת לא היתה החלטה מודעת , הרגליים שלי פחות או יותר התקפלו על דעת עצמם . היא דיברה על החיים שלי . החיים שלי. ההחלטות שלי , הטעויות שלי, הכעסים והפחדים שלי . החווית שלי . הכל . פתוח ופרוס בפני כל העולם . בפני ילדות כמו ג'ייני . 'מעריצים' שיודעים הכל. אפילו את הסיפור עם קארן. הסיפור עם קארן באמת היה הסיבה שסגרתי את הפייסבוק שלי. הרגשתי שאני הולכת להקיא. הרגשתי שאני הולכת למות. אולי אני פשוט אחטוף התקף לב , פה בשער של התיכון המטופש הזה ואז לג'ייני יהיה סיפור ממש מיוחד לספר לחברות שלה. אולי ג'ייני תוכל להיות הבנאדם האחרון והיחיד שייפגוש את ג'מה 'הסופרת' . אני לא סופרת. "ג'מה?" ג'ייני נשמעה ממש מודאגת מבעד לערפל בראש שלי , כנראה כי שוב התחלתי לבכות . הושטתי יד רועדת לספר והיא הביאה לי אותו בהתלהבות . פתחתי אותו ודפדפתי . הם הולכים להרוג אותי . גם אם לא אחטוף התקף לב פה אני הולכת למות . ההורים שלי , אחים שלי, קארן, ג'יימס , שאנון, ריצ'י , סיימון, ליז , מייסי , קנה , דין , סם . כולם. הסודות שלי , הסודות שלהם , הסודות שלנו . כתובים ומוחצנים תחת השפעה הרגשות שלי כשכתבתי ביומן שלי . יומן שמעולם לא האמנתי שמישהו יקרא אי פעם. יומן שבהחלט לא השארתי באף הוצאה לאור . יומן שהולך להרוס את חיי.
"אפשר לקחת את זה?" מלמלתי ונכנסתי לטנדר שלי בלי לחכות לתגובה . נסעתי משם בלי להעיף מבט בג'ייני. ההוצאה הזאת הולכת לשמוע ממני . אני הולכת להבין איך זה קרה. אני הולכת לתבוע מישהו . אולי הרבה מישהו-ים . גם אם זה הדבר האחרון שאזכה לעשות בחתיכה אחת. ניגבתי את הדמעות והעלתי הילוך מעודדת מזה שיש לי הסחת דעת ומטרה. גם אם זמנית . הולך להיות קשה למצוא את הצד השני של היום הזה. הצד החיובי .

נכנסתי הביתה ומיהרתי למחשב הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש את ההוצאה הזאת בגוגל . הוצאת 'מטבע' היא הוצאה די קטנה . גוגל הוביל אותי לעמוד הפייסבוק שלהם. ישבתי חצי שעה מול המסך וקראתי את השורות הקצרות על ההוצאה שלא עזרו לי בכלום. החלטתי לשלוח להם הודעה . בפעם הראשונה בשנה וחצי האחרונות פתחתי את הפייסבוק שלי . הפעם הראשונה מאז הסיפור עם קארן. החלטתי למען הבריאות הנפשית שלי לשלוח להם הודעה ולשכוח מזה בינתים. זה לא עבד. הספקתי ללכת לשירותים ולחזור לפני שהרמקולים שלי התחרפנו ממתקפה מטורפת של הודעות פרטיות ובקשות חברות. . הרגשתי שאני מחווירה שוב ושלפתי חטיף שוקולד מהמגירה. ישבתי המומה מול המסך כשהמספרים עברו את ה100 ואז את ה1000. שם שקפץ בנוטיפיקיישן שלי גרם לי להחוויר אפילו יותר 'ג'ייני לאוואר' תייגה אותי בפוסט. 'אני הולכת להרוג אותה' מלמלתי לעצמי כשפתחתי את הפוסט הנוראי שהיא העלתה לפני עשרים דקות . 'מצאתי אותה!!!!! מצאתי את ג'מה!!!!!!' עם תמונה שלי , והשם שלי , ותיוג של התיכון שלי ותמונה של הספר 'שלי'. היא תייגה שהיא מרגישה מיוחדת . אני חושבת שזה הדבר שהכי עיצבן אותי. עשית לי אמבוש בכניסה לתיכון שלי, גרמת לי לבכות ועכשיו הפצת את הזהות שלי לכל האנשים שכבר קראו את כל הסודות שלי וזה גורם לך להרגיש מיוחדת? מה נדפק בך ילדה? . הודעה קפצה מהוצאת מטבע , פתחתי אותה בחשש "היי ג'מה! ממש נשמח להכיר אותך ! הספר שלך מדהים! נמכרו מעל עשרת אלפים עותקים תוך פחות מחודש! הביקורות מדהימות! מוזמנת להגיע אלינו למשרדים בכתובת הזאת והזאת ביום שני . נשמח לעבור איתך על החוזה שחתמנו עם הנציג שלך" . הנציג שלי ? הנציג 'שלי' . עשרת אלפים. איפה הם מצאו עשרת אלפים איש שמזיז להם מה קורה בחיים שלי? מי ידע שיש כל כך הרבה אנשים שקוראים בכלל ?. בחרתי להתעלם לחלוטין מההערה שלהם על ביקורות , אין מצב שאני קוראת ביקורות על היומן שלי. אלוהים אדירים , יש ביקורות על היומן שלי. מה קורה פה לעזאזל ? סגרתי את המחשב מתוסכלת . נכנסתי למיטה עם ג'ינג'ר (החתולה הממש לא ג'ינג'ית שלנו . אח שלי מאוד יצירתי) וספיידי (הבובה הענקית שלי של ספיידרמן .אני פחות יצירתית) ועשיתי תרגילי נשימה כדי לא לבכות. זה לא ממש עבד. ג'ינג'ר נעצה בי מבט חום וליקקה את הכפה שלה . "אוי ג'ינג'ר מה אני הולכת לעשות?" יללתי מבעד לדמעות . אני תמיד מדברת אליה כשאני מבולבלת. עכשיו כל העולם יודע גם את זה.


תגובות (2)

הכתיבה שלך מאד טובה. מרתקת אפילו.
התוכן, לעומת זאת, לא ממוקד. אפילו חסר פואנטה. זה מרגיש כמו פרק ראשון לסיפור ארוך יותר.

30/09/2016 14:18

תודה :) וזה די פרק ראשון לסיפור ארוך יותר..

01/10/2016 18:37
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך