מרירות המונולוג החרישי

איש בלי שם 12/12/2014 556 צפיות 3 תגובות

ניסיונות וטענות נעלות, עולות במעטפות נעולות, ואין קורא את הפתק
מערבה אל הים, הרחק מכולם, לבד בעולם מוציא לעצמי את החשק
נושא את המשא, מושא במסע, הירח נסע ונס מפני השמש בסיבוב הכדור
המסר נמסר, הושלך ונאסר, הקו צויר החופש נגמר והגבול ברור
חזיונות של דאגות שווא, הוא עליה והיא עליו, וזה טוב שזה עכשיו
מקרב את הלב, שמתעכב על שניות בחידות אושיות מיוחדת אליו
אני מתפורר לכדי אבק, הרף עין, גלגל ענק, אני נחנק אל מול שאלות
אבוד בלי מצפן אני מצטער ומתלונן, בפני השוכן בחדרי חדרים וסודות
נגולה האבן שבחזה, אני המתחזה של הדברים השמחים שיוצאים לי מהפה
כשהחרדה משתלטת, החמלה מתפרקת, והפחד העמוק שבתוכי לא מרפה
ברור ובהיר ובולט, עולה ומעוות את המציאות היצירתית של האדם החדש
השיער גדל, הזקן מתעקל ועל כל פצעיו הישנים הכול מגליד, והדם נקרש
שיגעון גדלות ואין סבלנות, אומנות חזויה והרגשה בזויה כמו שלמדנו בגלות.


תגובות (3)

ממש ממש אהבתי את השפה והחרוזים!! כייף לקרוא ברמה כזו של כתיבה

12/12/2014 23:44

אני אוהבת את המסר. אני אוהבת איך שכתבת. אני אוהבת נושאים שקישרת לזה. ואני אוהבת איך שזה גרם לי להרגיש. לפעמים בא לי להלחין מה שאתה כותב ולהקשיב לזה בלי סוף, כי אצלך יש אינסופיות מסוימת ב'הוויה' שלך. והוויה זה בדרך כלל מה שמחפשים בשירים מולחנים.

13/12/2014 05:20

קודם כל תודה לשתיכן, כיף לדעת שהכתיבה הזאת מצליחה לעורר תגובה כלשהי,ועוד חיובית..
אוליבית, לכבוד הוא לי כמובן, ואני לא יודע לגבי ההוויה האין סופית שלי אבל אני מקבל את זה כמחמאה, את מקסימה.

13/12/2014 17:15
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך