משהו שעלה לראשי
אני שואלת את עצמי , האם אני טובה מספיק , האם אני ראויה , האם ככה צריכים להראות חיי ואם לא אז איך ?
כול כך הרבה שאלות ושום תשובה לא מספקת מספיק , כול כך בעיות לא פתורות והשאלה האחרונה שלי היא האם אני יודעת מה אני רוצה ?
*
אני גולשת ומנקה את ראשי, אני גולשת וחושבת, אני גולשת וחייה .
העובדה שאני בן אדם כזה אובדני הורגת מבפנים את אימי היא מודעת לכך שאני לא רגילה, שונה , לא כמו כולם , היא מודעת לכך שאני יכולה להשים קץ לחיי ה״אומללים״ .
היא מודעת .
אוליביה ומדיסון חושבות שאחותן הגדולה סתם פריקית מוזרה בנשמה , סתם נשמה כבוייה , אחת שיודעת שאין לה באמת סיבה לקום בבוקר .
אני לא הייתי כזו בעבר , הייתי שמחה יותר הייתי מאושרת , חייתי את החיים , חוויתי חוויות התאהבתי , אהבתי הייתי עולם ומלואו.
בתיכון כול בן היה רוצה אותי וכול בת הייתה רוצה להיות כמוני , מקובלת יפה מוצלחת ומוכשרת .
הייתי הילדה הזאת , ילדת הפלא שכול המורות משבחות אותה וכול ההורים היו מקנאים בה שאין להם בת כמותי .
אבל אז גיליתי שהחיים לא מושלמים , החיים הביאו לי כאפה כזאת כואבת כזאת קשה .
שאותה ילדה חייכנית ושמחה הפכה להיות אישה עצובה וכבוייה , אישה שיש בה המון כאב וצער .
הפנים השמחות והמאושרות הפכו למבט אדיש , הבגדים שהיו מלאי חיים הפכו להיות שחורים וזרוקים , העור המטופח כבר לא מטופח כול כך , השיער הארוך והשופע הפך להיות שיער קצר ויבש .
ואיך זה שאני בת 24 ושונאת את חיי יותר מכול אחד אחר ?
תגובות (0)