משחק החיים- פרולוג

האצבעות שלו טופפו על השולחן. לא היה אדם מלבדו בחדר. הוא היה חשוך, מלבד אור המחשב הכחול על שולחן, שחשף את אצבעותיו הלבנות והצנומות, ושתי קוביות משחק.
צחוק. הוא צחק. צחוקו היה צורמני, אולי אפילו מעט אכזרי.
הכל היה צריך להיות מושלם. לא טועים במשחק החיים. טעות קטנה… והחיים היו כבר נגמרים. הוא לא יכל לתת לחיים להיגמר. הנשמה הצעירה יכולה להספיק כל כך הרבה. הוא יכול ליהנות כל כך. אתם אפילו לא יודעים. או שיכלה הנשמה להיאכל. הרי מזונו של אלים הוא נשמות. זה או זה, ישנה אפילו אפשרות בחירה!
אבל הנשמה הזו הייתה מיוחדת. הוא היה בטוח בכך. דומיננטית יותר… חזקה יותר… זוהרת יותר… יפה יותר…
כדור אור ירקרק יצא ממסך המחשב שזהר באור חזק. לרגע פניו נראו, עורו שקוע בין עצמותיו. הם היו מתחלחלים. לכן יושב בחדרו האלוהי, ומשחק במשחק החיים. זה תמיד היה המשחק האהוב עליו.
הוא נגע בכדור האור בעדינות, וזה קפץ למגעו. מצוין.
בני האדם הרכרוכיים, תמיד נרתעו מקשרי אלים.
קול קרקוש חלש קטע את חוט המחשבה שלו. הוא צריך להזדרז. הנשמה עוד תחליק מבין אצבעותיו החשופות.
הוא לקח את הקוביות, וניער אותן בתוך ידו. בוחר לנשמה את סגנון החיים של חייה הראשונים.
הקוביות התגלגלו על השולחן. והוא צחק שוב.
האל הזקן היה מאושר כל כך. כבר זמן רב שלא שיחק משחק טוב כזה. זמן רב מאוד.
הוא ידע, שעכשיו כבר אין דרך חזרה.
הנשמה התלקחה כמו נייר ונפלה על הרצפה – שנתנה לה לעבור בקלות. בכל פעם התהליך הזכיר לאיש ג'לי מתוק, שחמישים אחוז ממנו הוא סוכר. דברים כאלה שאנשים אוכלים.
תמונה הופיעה על המסך. תמונה של נערה צעירה בעלת שיער ורוד-אפרסק.
האל הזקן התרגש למראה, ונשך את שפתו מהציפייה. סוף-סוף.