סביב, סביב.

עולמות שלמים של זכוכית כסופה.
זכוכית קפואה.
דמותי שמשקיפה עליי מדי יום,
מדי רגע.
עטופה בכסף מסנוור.
כסף ממכר.
וכשאני מתחילה להוריד אותו,
חוזרת הזכוכית להיות שקופה, שבירה
וחלקלקה.
מדשאות נראות מבעד לדמותי המשתקפת.
ימים, שדות.
ניירות שמצהבים.
אנשים שזדקנים.
הכל אט אט משפר את צבעו.
מתעדן כשאני מפסיקה לראות את הכסף הנוצץ,
אותי.
מרחקים שמשתקפים.
בקצב אחיד הזכוכית מוסרת.
נמסה.
עולם שלם נפרס לפניי.