על חוף הים.

עוצמת עיניים ופוקחת שוב.
שואפת אוויר נקי ונושפת באיטיות.
אדי פי מתמזגים עם הרוח עד שהם נעלמים.
אני משלבת את שתיי ידיי על ברכיי.
קפוא כאן.
חול הים נעים כל כך, טבעי כל כך, ועם זאת, מגרד טיפה.
מזכיר לי ששום דבר לא מושלם.
אני שומעת את הרוח בין אוזניי הקרירות ועוברת בי צמרמורת.
תשע בלילה.
כוכבים פה בשפע על שמיים כחולים-שחורים.
ואני לא בוכה ,לא צוחקת
וגם לא משועממת.
סתם.
לפעמים הסתם הזה מרגיע כל כך.
הראש שלי ריק ממחשבות.
אבל השמיים יפים כל כך.
והם כחולים – שחורים ומרגעים.
אוהבת את התחושה.