תהילה (*זה בעצם מחזה, אבל אין ז'אנר כזה)

בס"ד
אסור להעתיק לשכפל להשתמש או להציג מחזה זה ללא אישורי הפרטי.
המחזה מוצג להשראה ולקריאת הנאה בלבד!
ראו הוזהרתם!

תרגום השיר של החבובות*:
הגיע זמן תזמורת -וגם חגיגית
תנו לאורות סימן זה….
השחקנים הגיעו, כן מה……
והמופע מוכן ש-ני-ק-רא:
זה זמן ללבוש תלבושת ה-ה-צ-ג-ה!!!
לגמור להתאפר
את המסך הרימו
ורצוי לא לאחר
לכן אנו פותחים
מופע כל כך מרשים
וגם מאוד שמחים
לפתוך ת'מסך
מוסיקה….
ואז נתחיל ברגע
-מתי יבוא הרגע?
-מיד נתחיל ברגע
-חגיגונת אמיתית
-והנאתית

בס"ד
רעיון להצגת סוף שנה 2012 בית הילדים גבעת עדה:
(כל הזכויות שמורות לאביגיל בן ישראל…) מציגים:
"תהילה"
הרעיון הכללי: קבוצת ילדים מוכשרים הולכים להתחרות במופע כישרונות צעירים במטרה להתקבל להצגה "אמיתית" בבית תאטרון מכובד ומפורסם. הקבוצה כוללת פסנתרנית מוכשרת ומאוד ביישנית, זוג חברים שגילו את האהבה לראשונה, אמרגנית בנשמה, תאומים סטנדאפיסטים שאוהבים לעשות צרות, ושחקנית גדולה שהדרמה שולטת בביתה דרך קבע. הם להוטים להגשים את חלומם ויעשו הרבה עם לא הכל בשביל זה…
דמיות:
חגית- פסנתרנית. איתי- תאום.
ליאן- דרמה מהלכת. אלעד- תאום.
אפרת- אמרגנית. אדיר- חבר של ליהי.
ליהי- חברה של אדיר.
דמויות משנה:
נופר- אחותה הגדולה של ליאן.
מוטי- אמרגן אמיתי ושופט.

בס"ד
שיר פתיחה:(החבובות)* שיר שמוצג בצורה אנרגטית מאוד בהשתתפות כולם.
סצנת פתיחה: אפרת מתעוררת מהחלום, ומוצאת פתק מאמא שלה בצרוף מודעה: [את המודעה עצמה מקרינים על המסך למען הקהל] בפתק: "חמודה, יצאתי לעבודה ארוחת בוקר במקרר. אוהבת אותך. נ"ב חשבתי שזה יעניין אותך" אפרת עוברת להקראת המודעה: " בתאריך— יערך מופע כישרונות גדול במקום—- ובשעה— ניתן להירשם ביחיד. בזוגות או קבוצה (עד 10 אנשים) בתאריך— ובמקום— זוכי המקום הראשון יזכו בסבב הופעות בהצגה חדשה שתעלה בתאטרון— המקום השני יזכה ב-5,000 ש"ח המקום השלישי…" אפרת מפסיקה לקרוא, מחייכת חיוך ענק [ומוגזם! שכל הקהל יראה!] ומזנקת מהמיטה אל מאחורי הקלעים.
חושך. מחליפים תפאורה. כשבמסך עולה רואים מאין חדר מבולגן ובו ילדים בתנוחות שונות. מפטפטים וצוחקים. סצנה שנייה:
אפרת פורצת לחדר ומתחילה לדבר:
אפרת: שמתם לב שכבר עברו שבועיים מתחילת החופש הגדול ולא עשינו כלום!
התאומים עונים בצחוק:
תאומים: כן.. בטח כלום.. רק הלכנו לים, לברכה, לסרטים למסלולים ואלוקים יודע למה עוד גררת אותנו.
אפרת: התכוונתי, מבחינה אומנותית.
ליהי: מה אפרת, השגת לנו אודישן להוט?
אפרת: לא-
ליאן: ליס?
אפרת: לא-
חגית: לתאטרון החאן?
אדיר: לבית לסין?
איתי: לתאטרון—
אפרת: לא, ותפסיקו לצחוק. אבל יכול להיות שנזכה לסיבוב הופעות בתאטרון! תקראו.
מעבירה להם את הדף. קוראים. קצת מחייכים ומחזירים לאפרת את הדף.
אפרת: מה? זהו? ציפיתי שתתלהבו הרבה יותר. זאת הזדמנות הגדולה לפרוץ קדימה!
אדיר: אה.. אפי, אין סיכוי שזה יצליח.
ליאן ואפרת ביחד: למה אין סיכוי שזה יצליח?
אדיר: בחייכן, בטח יהיו מאות בני נוער שרוצים "לפרוץ קדימה" גם אם נתקבל מעבר השלבים המקדימים מי אומר שננצח?
ליאן: אז מה? פשוט לוותר מראש?
אדיר: כן.
ליאן: ואז מה?
ליהי: אוי די עם הדרמה, אבל לדעתי כדאי לנסות.
אדיר: טוב, אם את אומרת…
התאומים מחקים בלחש: "אווווויייייי, אם את אומרת…"
חגית: טוב, אז מה בדיוק נעשה?
אפרת: חגית, את יכולה לנגן.
חגית: אה…. לא.
אפרת: אה… כן! קדימה, תדמיינו: אנחנו על הבמה, אור עולה והקהל מריע לנו, וזה רק ההתחלה… תאמינו לי! אני מרגישה את זה, משהו חדש וטוב עומד להתחיל! אתם לא מרגישים?
שיר: משהוא חדש מתחיל : [דני רובס]
סצנה שלישית: ליאן לבד על הבמה ונופר מצטרפת אליה:
נופר: ליאן, הנה את! אמא משתגעת לגמרי.
ליאן: מה יש לה להשתגע, נופר? בקושי צהריים.
נופר: היא בטח חשבה שהלכת להתאבד אחרי אתמול.
ליאן: חשבתי על זה.
נופר: אז איפה היית?
ליאן: אצל חגית.
נופר: עם הח'ברה?
ליאן: כן.
נופר: הלוואי עלי.
ליאן: מה אבא עשה הפעם?
נופר: כרגיל.
ליאן: איזה כרגיל?
נופר: בשליחויות כרגיל..
ליאן: שליחויות… אני מתה מאיך שהוא מציג את זה… כאליו זה משהו חשוב, או מכובד, כאילו לא שהוא מכריח אותנו-
נופר: ליאן! שקט…
ליאן: מה? מה שקט? כאילו שאותך זה לא משגע… כאילו זה לא שהוא שוכב כל היום בבית ושולח אותנו לעשות את העבודה המגעילה שלו…
נופר: בסדר, אבל לצעוק באמצע הרחוב לא ישנה את זה, או יעזור לך… (מסתכלת לצדדים לראות שאיש לא שמע)
ליאן: מה זו הרכיכות הזאת? זה אפילו יותר משגע אותי, את ואמא, תתחילו לעמוד מולו, תגבו אותי קצת…
נופר: במקום להתחצף פשוט תתנהגי חכם יותר. ועל אמא את יודעת שאין מה לדבר.
(ליאן רוצה לענות)
נופר: די! לא מוכנה לשמוע עוד.. את באה איתי או שאני הולכת לבד?
ליאן: ומה אבא יעשה לך אם אני לא אחזור איתך הביתה?
נופר: ליאן…
ליאן: בסדר, בסדר, אני באה…
הולכות.
סצנה רביעית: חגית ניגשת לפסנתר ומתחילה לנגן. בינתיים ליהי מאחוריה:
ליהי: את ממש מוכשרת. למה את לא מוכנה לנגן מול קהל?
חגית: כי.. אני לא אוהבת שמסתכלים עלי כשאני מנגנת.
ליהי: אבל את מנגנת ממש טוב! אני לא מבינה מה יש לך להתבייש. אני לא מתביישת לשיר מול קהל.
חגית [לוחשת]: חוכמה גדולה באמת..
ליהי: מה אמרת?
חגית: אם תמיד היו בוחרים אותי לתפקידים ראשיים בהצגות גם אני לא היית מתביישת.
ליהי: אבל דווקא הציעו לך לנגן בטקס יום הזיכרון ולא רצית.
חגית: אבל התביישתי…
ליהי: והנה סגרנו מעגל…. ראית שאדיר הסתפר? ככה הוא ממש חת…
חגית: אל תגידי חתיך.
ליהי: למה?
חגית: כי את אומרת את זה כל שעה עגולה בחודש האחרון, כל פעם שהוא לא נמצא.
ליהי: אבל תודי שהוא נראה טוב!
חגית: כן, הוא נראה מעולה.
ליהי: ועם התספורת החדשה הוא בכלל חתיך…
מצחקקות
חגית: מה, ליהי, את יוצאת איתו רק בגלל שהוא נראה טוב?
ליהי: ברור שלא! ככה את מכירה אותי? הוא גם ממש רגיש, וחכם, ומקבל אותי כמו שאני…
חגית: נשמע כמו הבחור המושלם… את ממש מאוהבת בו, אה?
ליהי [מזמזמת]: אין כמו אהבה ראשונה..
סצנה חמישית: איתי ואלעד מדברים:
איתי: אתה יודע שבסוף אבא יעלה על זה, או ליתר דיוק, יפסיק להתעלם מזה.
אלעד: הוא לא. איתי, אתה לא תספר לו.
איתי: אני לא צריך להגיד לו כלום הוא כבר יבין מעצמו.
אלעד: הוא לא, אני יגיד לו-
איתי: שמה? אתה תגיד לו שמה? אלעד, שאתה הולך בשאלה? כי זה מה שאתה עושה אלעד, כמה פעמים ברצף אפשר לא לבוא לבית כנסת בשבת? 'לשכוח' את הכיפה?"
אלעד: זו לא אשמתי…
איתי: לא, זו אשמתו של הרב נכון? ושל הסידור ושל הטלית ושל-
אלעד: לא. זו לא אשמתו של אף- אחד. אני פשוט לא מאמין בה'.
איתי: אתה כן מאמין. פשוט הראש שלך מלא קצת בשטויות בזמן האחרון, האתרים האלה שאתה גולש בהם- זה לא מקום מומלץ לאף אחד.
אלעד: אז מה? זה לא עניינך ולא של אף- אחד אחר!
איתי: אתה צריך להפסיק להסתובב עם הבנים האלה, הם משפיעים עלייך לא טוב.
אלעד: אדיר וליהי וליאן חילונים, וגם אתה מסתובב איתם.
איתי: הם לפחות לא מנסים לגרום לי להפסיק להיות דתי.
אלעד: גם החברים החילונים שלי לא.
איתי: כן הם כן. שמעתי איך הם מדברים איתך!
אלעד: אני רוצה להאמין.. אבל קשה לי… אני פשוט לא מרגיש כלום… שום דבר… בזמן האחרון יש לי כל הזמן ספקות בעצמי, אני לא מוצא ערך במה שאני עושה. אתה אף פעם לא הרגשת משהו כזה?
איתי: ברוא שגם לי יש ספקות ושאלות לפעמים! לפעמים גם אני לא מבין את הטעם בדברים מסוימים…
אלעד: אז מה אתה עושה?
איתי: אני שואל! אמונה זה לא משהו שתופסים בשכל. ביטחון בה' מוכיח את עצמו דווקא כשקשה בחיים, כשהדרך לא ברורה ושקועים בערפל, אלעד, תדבר עם אבא, או עם הרב. אם יש לך שאלות הם יוכלו לענות לך, איך אתה מצפה לתשובות אם אתה לא שואל?
אלעד: מותר בכלל לשאול?
איתי: אלעד, מה זה? איך שכחת? בטח שאפשר לשאול! מותר ורצוי!
אלעד: אני גם לא מרוכז כשאני מתפלל… אז אני מרגיש שאין טעם.
איתי: זה בסדר. גם 'מתוך לא לשמע יגיעה לשמע'
שיר: אבא [אביתר בנאי]
סצנה שישית: כולם בבית של ליהי: אפרת מחלקת תפקידים לכולם:
אפרת: אוקיי, ליהי ואדיר- אתם זוג
התאומים: כמה מפתיע…
אפרת: חגית, את מלווה מוזיקלית ועוזרת תסריטאית.
חגית: סבבה.
אפרת: את גם שחקנית מחליפה למקרה שאחת מאתנו לא תוכל לשחק משום-מה.
חגית: אוי, לא..
ליאן [בלעג]: מה קרה? חגיתי, מתביישת?
חגית: אוף, די.
ליאן: לא באמת, ממש אין לך-
חגית: עזבי את זה.
ליאן: כי אני לא חושבת-
חגית: די כבר!
איתי [משנה נושא]: מי הכותב הראשי?
אפרת: אני.
כולם: יופי!\ מצויין! \אין לי כוח לכתוב\וכו'
אפרת: מצויין! אז אני וחגית הולכות אליי לכתוב! ביי!
כולם: ביי!\שלום\סלמאת\ וכו'
ליאן:[עונה לפלפון שבדיוק מצלצל]: כן, אוקיי, כבר…….ביי. [מנתקת] טוב ח'ברה, גם אני הולכת, ביי!
כולם: ביי!
אלעד: טוב אם כבר כולם זזים-
איתי משלים: אז הגיע תורינו!
ביחד: ביי!
אדיר וליהי: ביי!
אדיר: טוב שנשארנו לבד, אני רוצה לדבר איתך.
ליהי: כן אדיר, על מה?
אדיר: אני לא חושב שזה רעיון טוב.
ליהי: שמה זה לא רעיון טוב?
אדיר: התחרות הזאת, ההצגה, הכל.
ליהי: למה? אתה הרי הסכמת לזה, לא?
אדיר: כן, הסכמתי בשבילך, אבל שתדעי שאני לא רוצה לעשות את זה.
ליהי: אז אל תשתתף, מישהו מכריח אותך?
אדיר: אל תעשי לי את זה. אני יודע איך תגיבי אם אני אפרוש.
ליהי: איך אני אגיב? מה, אתה חושב שאכריח אותך?
אדיר: לא, את תגיבי ככה, כמו שאת מגיבה עכשיו. את נעלבת ומרגישה נטושה.
ליהי: נעלבת? נטושה? אל תחמיא לעצמך, אבל למה הסכמת מלכתחילה?
אדיר: כי עשיתי מה שאת רצית. אני תמיד עושה מה שאת רוצה.
ליהי: מה, אתה מאשים אותי שאני לא נותנת לך זכות בחירה?
אדיר: לא, זה לא מה שאמרתי! רק אמרתי שאני משתתף בתחרות בשבילך.
ליהי: זה מה שאמרתי קודם.
אדיר: לא. אני לא חושב ככה.
ליהי: מי אמר שאתה חושב בכלל?
אדיר: הי הי, אל תעליבי!
ליהי: אתה גם העלבת אותי!
אדיר: איך העלבתי אותך?
ליהי: אמרת שאתה עושה רק מה שאני אומרת. שאני לא נותנת לך חופש בחירה.
אדיר: לא אמרתי את זה. רק אמרתי שאני לא רוצה להשתתף בתחרות כדי "לפרוץ".
ליהי: אז איך אתה רוצה "לפרוץ" הה? מישהו צריך לראות אותך מתישהו כדי להכיר אותך! או שאתה רוצה לקפוץ מאודישן לאודישן כמו שאתה עושה בכל זמנך הפנוי?
אדיר: זה הגיוני….
ליהי: ברור!
אדיר: אז אני מוכן להשתתף.
ליהי: זה לא כיף? אתה באמת לא נהנה מזה?
אדיר: זה כן נחמד, ומצחיק לפעמים.
ליהי: חוץ מזה, מה עדיף להתבטל כל היום בלי לעשות משהוא משמעותי?
אדיר: האמת…
ליהי: ברצינות?
אדיר: סתם סתם, זה סבבה. אני דווקא זורם. שכנעת אותי.
ליהי: כמו שאמרתי, – אבל תזכור: זו הבחירה שלך הפעם!
אדיר: ברור, ברור. את יודעת שאני יעשה הכל בשבילך…
ליהי: ברור.. בא לך לעשות קעקוע תואם?
אדיר: מה?
ליהי: סתם, בצחוק!
שיר: זה הכל בשבילך [דני סנדרסון.]
סצנה שביעית: ליאן נכנסת לבמה בוכה. נופר אחריה:
נופר: די, זה לא כ"כ נורא, תני לי לראות.
ליאן: היא שבורה הוא בטח שבר אותה.
נופר: די ליאן! תפסיקי לבכות! תני לי את היד! נו, רואה? זה לא כ"כ נורא, את יכולה להזיז אותה, זה רק נקע.
ליאן: אבל למה? מה עשיתי? לא התחצפתי, לא איחרתי, לא התלבשתי "לא טוב"… בוכה.
נופר: מה את רוצה? הוא לא צריך סיבה הגיונית. גם ככה מחר בבוקר הוא לא יזכור כלום…
ליאן: למה את מגינה עליו?
נופר: אני לא מגינה עליו… הוא בכל- זאת אבא שלך!
ליאן: לא. הוא סתם בן אדם שמכה את הבנות שלו. בשבילי הוא לא אבא! הולכת.
נופר נאנחת והולכת.
סצנה שמינית: חגית בחדר שלה מנגנת. אפרת איתה.
אפרת: תנגני את שופן
חגית [מנגנת]: לא ידעתי שאת מכירה את שופן.
אפרת: אני לא, רק רציתי לדעת אם באמת יש כזה מלחין, שמעתי את השם שלו באיזה תוכנית טריוויה בטלויזיה.
חגית: אז באמת יש כזה מלחין. הוא פשוט גדול. אני אוהבת לנגן אותו.
אפרת [משועממת]: אהה. אז כבר למדת את השירים להצגה?
חגית: אפי, אני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה.
אפרת: בטח שאת יכולה. את מנגנת מולנו, לא?
חגית: זה לא אותו דבר.
אפרת: בטח שזה אותו דבר. זה אפילו קל יותר. את לא מכירה את הקהל אז את לא צריכה לרצות אותו.
חגית: יש לי בחילה כשאני חושבת על זה.
אפרת: אבל את רוצה שיגלו אותך, נכון?
חגית: כן, אבל.. אני פוחדת.
אפרת: אז אל תפחדי. אה, וסידרתי לך קטע נגינה בבית התרבות ביום חמישי. את תתגברי על הפחד-קהל שלך מספיק מוקדם למופע כישרונות, לא צריך להודות לי.
חגית: את עשית מה?!
אפרת: לא צריך להודות לי.
חגית: אני לא יכולה ביום חמישי. יש לי….
אפרת: את פנויה ביום הזה. בררתי עם אמא שלך.
חגית: אני לא מאמינה שאת עושה לי את זה! איזה מין חברה את? [מנגנת יותר מהר ויותר חזק]
אפרת: חברה שדואגת לך! מתי תפסיקי להתבייש בעצמך? יש לך כישרון גדול. את צריכה לנצל אותו!
חגית: את לא יכולה להכריח אותי!
אפרת: אני לא מכריחה אותך, אני ממש לא מבינה אותך! זה מה שרצית, לא? כמה פעמים את חפרת לי על הקונצרט הזה בבית- תרבות?
חגית: אבל אני מתביישת… לא רוצה!
אפרת: תתגברי. את צריכה לנגן את הסימפוניה התשיעית של מוצרט או משהו כזה… יוצאת.
חגית: [אומרת ספק לעצמה ספק לקהל] אוף, אני צריכה אוויר… יוצאת.
סצנה תשיעית: חגית וליאן נפגשות \ נתקלות אחת בשנייה ומקבלות כל אחת מהשנייה מכה בראש:
ליאן: אחח.
חגית: אוויץ.
ליאן: מה יש לך?
חגית: תסתכלי לאן שאת הולכת!
ליאן: תסתכלי את לאן שאת הולכת!
חגית: זו אשמתי שאת הולכת כמו עיוורת?
ליאן: לא, כי את ממש הסתכלת לאן את הולכת!
חגית: לאן את הולכת בעצם?
ליאן: לא עניינך!
חגית: בסדר, בסדר, לא עניני, שיהיה…. מזה? בכית?
ליאן: מה אכפת לך?
חגית: אה… אכפת לי?
ליאן: קיבלתי מכה, טוב?
חגית: תני לי לראות. אמא שלי אחות אני מבינה בזה.
ליאן: אז מה.
חגית: טוב. תגידי ליאן…
ליאן: מה?
חגית: לא חם לך?
ליאן: למה את מתכוונת?
חגית: פשוט קיץ עכשיו ואת לבושה ארוך כמו באמצע החורף. מה, את מתחרדת?
ליאן: לא מתחרדת ולא נעליים. עזבי אותי.
חגית: ליאן הכל בסדר?
ליאן: מה את רוצה?
חגית: את מחזיקה את היד שלך מוזר, את מוכנה בבקשה להראות לי?
ליאן: הנה, תראי שזה כלום והכל בסדר!
מנסה להזיז את היד אבל נאנחת מכאב. חגית תופסת את הזרוע ובוחנת אותה.
חגית: זה חתיכת נקע. מאיפה קיבלת את המכה? וכולך מכוסה מכות כחולות וסגולות. הלכת מכות?
ליאן: קיבלתי מכה מהארון.
חגית: אל תעבדי עליי. זאת לא מכה מארון. מה קרה?
ליאן: זה מהחלק החד…
חגית: ליאן…
ליאן: טוב, בסדר, זה מהאבא השיכור שלי שאוהב להרביץ לי בזמנו הפנוי, טוב?
דממה
חגית: אוי, ליאן…
ליאן: פשוט תעזבי אותי, טוב? בהצלחה בבית- התרבות ביום חמישי.
הולכת וחוזרת: אה, ואם את מספרת למישהו על מה שאמרתי, חבל לך על הזמן!, ברור?
הולכת באמת. שיר: אבות ובנים [אביתר בנאי]
סצנה עשירית:
אדיר: אז מה את אומרת על איזה דייט לסוף הריב, אה?
ליהי: אני לא יודעת, פגעת בי די חזק.
אדיר: אבל מאמי, דיברנו על זה, לא?
ליהי: נו, לא יודעת…
אדיר: טוב תגידי כן מהר לפני שיבוא קאט. נו תגידי מהר. שלא יפריע הקאט!
ליהי: – – –
אפרת: תמונה הבאה!
האור על ליהי ואדיר מחשיך. ליאן נכנסת לבמה. מהחושך שומעים: אדיר: היה קאט!!!
צחקוקים
התאומים נכנסים בריצה ומתפרצים לחזרה:
איתי: אנחנו לא יכולים להופיע!
אפרת: מה? עכשיו אתם? מה קורה לכולכם? אתם משתפנים להופיע? לא עבדתם על הטקסט?
אלעד: אפרת, תני קצת קרדיט. זה לא זה.
אפרת: אז מה?
איתי: התכוונתי שאף- אחד מאתנו לא הולך להופיע.
כולם: מה,\ למה, \מזת'ומרת\ וכו'.
איתי: זה יוצא בשבת.
אדיר: מה יוצא בשבת?
אלעד: המופע, הוא יוצא בשבת ולא נוכל להשתתף.
איתי: אבא שלנו שם לב ליום.
אפרת: נו, אז מה?
אלעד: מה נו אז מה? את לא מתכוונת לחלל שבת. את יותר אדוקה מכולנו.
אפרת [מוציאה את המודע]: ולשעה, אבא שלכם שם לב?
ליהי: השעה?
אפרת: אתם רואים? זה בלילה. לפחות שעה אחרי ההבדלה. אתם חושבים שלא חשבתי על זה?
התאומים: אה.. יופי.
אפרת: ולכן אין שום דבר שצריך להפריע לחזרה. קדימה, ליאן, מהחלק שלך.
ליאן: אבל אני לא יודעת מה אני צריכה להגיד.
אפרת: מה? חגית לא הביאה לך את החלק שלך? חגית? חגית? הי, את אתנו? חגית?
חגית לא ממש מגיבה לאורך כל הסצנה עד עכשיו.
חגית: אממ… מה? הייתי צריכה?
ליאן: מה? פוחדת לבוא אלי הביתה?
אפרת: חגית, מה קורה לך? בזמן האחרון את לא אתנו. על מה את חושבת בכלל?
ליהי: את עדיין כועסת כי הכרחנו אותך לנגן בקונצרט ההוא? כי היית מצויינת.
אלעד: את פוחדת להופיע?
איתי: את לא מרגישה טוב?
חגית: אה? מה? אה, כן אני לא מרגישה טוב. אני הולכת הביתה. נדבר מחר. הולכת.
ליהי: למה אני חושבת שזה קשור בך, ליאן?
ליאן: הי, מה את רוצה ממני? זה לא אשמתי שהיא מתנהגת מוזר היום.
אדיר: בטוח? אתן שתכן כמו חתול ועכבר, וחגית אף- פעם לא עונה לך.
ליאן: ממש לא עונה….
אפרת: טוב, נמשיך בחזרות מחר. ותתאפסו על עצמכם, טוב? יש לנו פחות מחודש עד המופע. פחות מחודש. בואי ליאן, קחי את הטקסט ממני.
יוצאת. אדיר וליהי יוצאים גם.
אלעד: אתה חושב שאבא יסכים?
איתי: למה לא? בסך- הכל זה בעצם לא יוצא בשבת. יוצאים.
סצנה אחת עשרה:
ליאן נשארת לבד על הבמה. מסתובבת קצת כאילו חוזרת הביתה ופוגשת את חגית.
חגית: ליאן-
ליאן: מה את רוצה?
חגית: אני רוצה לדבר איתך.
ליאן: איזה צרוף מקרים. כי אני ממש לא רוצה.
חגית: אני לא יכולה סתם לשתוק ככה. אנחנו צריכים לטפל בזה.
ליאן: אין במה לטפל ואין כאן שום אנחנו. פשוט תשכחי ממה ששמעת.
חגית: אבל את סיפרת לי.
ליאן: כי את לחצת עלי! הייתי בסדר גמור עד שאת דחפת את האף!
חגית: כן? בסדר גמור? איך בדיוק?
ליאן: הסתדרתי.
חגית: ראיתי. הסתדרת ממש יופי.
ליאן: מה את מבינה בזה בכלל? עם המשפחה המושלמת שלך? האמא האחות והאח הפסיכולוג שאת בטח רוצה להמליץ לי לעבור טיפול אצלו. אה, והאבא שבחו"ל.
חגית: למה את חושבת שהמשפחה שלי מושלמת כ"כ? לאף אחד אין זמן אליי ואבא שלי בחו"ל רק בגלל שהוא נטש אותנו.
ליאן: מזאת אומרת נטש?
חגית: הוא החליט שנמאס לו מאמא שלי וברח אם איזה בלונדה.
ליאן: חשבתי שהוא עובד שם. זה מה שאמא שלך מספרת.
חגית: הוא באמת עובד שם. אני לא ידעתי את זה עד לפני שנה בערך. הוא ניסה לפתח קשר עם אחי ושמעתי שאחי צועק לו את זה בטלפון ומנתק. אף- אחד לא יודע שאני יודעת.
ליאן: אני מצטערת.
חגית: הם אפילו לא התגרשו.
ליאן: מצטערת.
חגית: הוא זה שלימד אותי לנגן.
ליאן: אני ממש לא יודעת מה להגיד לך.
חגית: אז את מוכנה לתת לי לעזור לך?
ליאן: ממש אין לי כוח לענות על זה עכשיו.
[התלבטות בין שני שירים, עד מחר של אביתר בנאי או מחכה של ריטה.]
– זמן טוב לצאת להפסקה –
אפרת: אז אנחנו מוכנים?
ליאן: אנחנו הולכים על זה?
התאומים: אנחנו עושים את זה!
אדיר וליהי: אני מאמין/נה בך
חגית: אני לא מאמינה שאני עושה את זה!
אפרת: אוקיי, שיחת עידוד קצרה, אני מאמינה בכם חבר'ה ואנחנו לוקחים מקום ראשון!
כולם ביחד: אז ב – ה – צ – ל – ח – ה ! ! !
שיר: רמקולים
כולם: איך היינו?\ מה השופטים חושבים?\ וכו'.
אפרת: מה, היינו מעולים!
ליאן: הקהל השתגע!
אדיר לליהי: היית מצויינת!
ליהי: מה, גם אתה!
התאומים: היינו גדולים!
חגית: ראיתם שלא התביישתי?
אפרת: שקט! החלטת השופטים!
מוטי עולה לבמה:
מוטי: לאחר שכל בני הנוער המוכשרים שלנו עלו להופיע, על השופטים הוטלה המשימה הקשה והאכזרית לדרג את המקומות הזוכים!
מחיאות כפיים.
מוטי: כן, כן, אבל כל מי שהופיע היום הוא מוכשר ומיוחד ומגיע לו מחיאות כפיים!
עוד מחיאות כפיים.
מוטי: ועכשיו, ללא הפרעות נוספות. קבלו את הזוכים שלנו: במקום השלישי, רוני לוי! כן, כל הכבוד. אנא עלי לקחת את הצ'ק, רוני. תודה.
ובמקום השני, לאחר קרב צמוד ביותר במקום הראשון,: "ציפורי שיר"! להקת הבנות מחיפה. תודה רבה לכן.
ועכשיו, כולנו חיכינו! מי זכה במקום הראשון? תנו ניחוש, אבל אני יכול להבטיח לכם שאלה לא ציפורים! קבלו את…..- " ה-צ-ר-צ-ר-י-ם"! מחיאות כפיים!
ליהי: הצרצרים, הא?
אפרת: למה? זה נשמע נחמד.
איתי: "הצרצרים"? איזה שם זה?
ליאן: מה משנה השם? זכינו! אתם קולטים? זכינו!
עולים לבמה.
מוטי: יפה מאוד, יפה מאוד. באמת כל הכבוד. אז מקום ראשון, איך המרגש?
אפרת: זה מרגש מאוד. כולנו עבדנו מאוד קשה.
מוטי: רק שתדעו, שהוועדה התרשמה מאוד מהמלווה המוזיקלית הצמודה. כולם התפעלו. [פונה לחגית] איך את מנגנת ככה?
חגית: הרבה אימונים.
מוטי: אני בטוח. וצמד הסטנדאפיסטים שלנו, לא צחקתי ככה מאז שאחוק [מחווה ל"אחד השופטים" כלומר, לקהל.] החליק על בננה.
אלעד: אה, זה סתם כישרון מולד.
איתי: באמת, שום מאמץ.
התאומים: מתי שבא לך!
מוטי: וצמד חמד האוהבים שלנו, אתם באמת חברים?
אדיר וליהי: כן!
מוטי: יופי, תישארו ככה. והשחקנית הגדולה בהצגת הבכורה, איפה למדת לשחק ככה? אחוק עדיין בוכה.
ליאן: למדתי דרמה בבית…
מוטי: יופי. אז זהו זה כולם, אלה הזוכים שלנו. ואני בטוח שעוד נמשיך לראות אותם בהמשך! וצריך לזכור שהקבוצה הצעירה הזו הולכת לקבל הצגה משלה בתאטרון- ואני בטוח שכולנו נקנה כרטיס! לילה טוב ולהתראות.
סצנה שתיים עשרה: מוטי מחלק תפקידים לילדים:
מוטי: אוווווקיייי, חלוקת תפקידים: הבמאי שלכם החליט, ואלו התפקידים שלכם:
מחלק להם כמה דפים:
התאומים: מגניב, אנחנו משחקים תאומים!
אדיר: קול, זכיתי בתפקיד הראשי!
ליהי: אבל ליאן החברה שלך בהצגה!
ליאן: מה? זכיתי בתפקיד הראשי? וואו!
ליהי: מה? אבל אתה חבר שלי! אתה לא יכול לשחק חבר שלה!
אדיר: מה אכפת לך, ליהי? זה רק בכאילו.
חגית: למה אני לא קיבלתי תפקיד?
מוטי: אה, כן. טוב, כבר יש לתאטרון להקה והם לא צריכים את הכישורים שלך.
חגית: מה זאת אומרת 'לא- צריכים- את- הכישורים- שלך'? חשבתי שהשופטים התלהבו מה- 'ליווי המוזיקלי הצמוד'?
מוטי: אההם, כן, אבל כמו שאמרתי, אנחנו לא צריכים 'ליווי- מוזיקלי' ממך, כי כבר יש לנו להקה, כן?!
חגית: אבל אני יכולה לשחק בלי קשר לנגינה, אני עדיין יכולה למלא תפקיד!
אפרת: כן, למה לא? או למה שלא תתנו לה להצטרף ללהקה? חגית מוכשרת כמוהם!
כולם מתחילים להגן על חגית [כולל חגית עצמה] ולנסות למצוא לה מקום בלהקה או תפקיד בהצגה.
מוטי: שקט כבר! לחגית אין תפקיד. נקודה! [מוסיף בכאילו מתחשב] אבל אני יכול לבקש שימצאו לך משהו…
כולם מתחילים לדבר שוב. חושך.
סצנה שלוש עשרה:
תפאורה: בחדר של אפרת. חגית על סף בכי:
חגית: אז שום דבר לא עזר, הא?
אפרת: חגית, מצטערת-
חגית: אל תצטערי, זה לא אשמתך. כאילו הוא באמת דיבר איתם.
ליאן: זה לא אשמתך שהם לא הסכימו לדבר איתך. לנו לא מרשים להזכיר את זה בכלל.
ליהי: ההפקה שיקרה! הם הבטיחו שלכול הזוכים במקום הראשון יהיה תפקיד. אני לא מוכנה לעבוד עם הפקה כזאת!
חגית: את לא באמת מתכוונת לזה.
ליאן: אין סיכוי שתוותרי על הזדמנות כזאת.
אלעד: אף- אחד לא יוותר.
חגית: אני לא מצפה שתוותרו על זה רק בגלל שאני לא אתכם.
אדיר: כי זה היה ממש אנוכי אם ציפית לזה.
ליהי: אדיר…
אדיר: כולנו מאוד מצטערים שלא התקבלת, אבל אנחנו הצלחנו ואנחנו לא נוותר-
ליהי: אדיר! היא לא מצפה שנפסיד את זה בגללה- אוקיי?
איתי: אין לך בכלל טקט?
ליאן: זאת שאלה?
ליהי: הי!
אפרת: חשבתי שזה עובדה בדוקה.
אדיר: טוב, הבנתי.
חגית: על תרדו על אדיר כדי לשפר את ההרגשה שלי. זה במלא לא עוזר ורק גורם לכם לריב.
אלעד: אנחנו באמת מצטערים.
חגית: זה בסדר. אני הולכת הביתה.
אפרת: ומה תעשי?
חגית: או שאני אבכה עד שייגמרו לי העיניים, או שאנגן עד שילכו לי האצבעות.
ליהי: חגית…
חגית: בי, לילה טוב. הולכת.
אפרת: אז מה עכשיו?
ליאן: קיבלתי את הטקסט להצגה. בואו נתאמן.
ליהי: סתם ככה? ומה עם חגית?
ליאן: היא אמרה שלא אכפת לה.
אדיר: אז היא אמרה, ברור שזה כואב לה.
ליאן: חשבתי שאתה צריך להיות חסר הרגשות כאן.
איתי: אל תהי מגעילה.
אלעד: ממתי את כ"כ אדישה?
ליאן: לא יעזור לנו להתבכיין בשביל חגית. היא עושה את זה מספיק טוב לעצמה גם ככה.
אפרת: מה יש לך?
ליאן: לי? כלום. אבל קיבלתי הזדמנות. אני לא מתכוונת לפספס אותה, שיהיה ברור! טוב, אז שנעבור על הטקסט?
סצנה ארבע עשרה: נופר וליאן מדברות:
נופר: ליאן, תשמעי, אבא לא מסכים.
ליאן: לא מסכים למה?
נופר: הוא לא מסכים שתשתתפי בפרויקט.
ליאן: איזה פרויקט?
נופר: נו.. זה.. הזה של ההצגה.
ליאן: מה? למה הוא לא מסכים? איזה זכות יש לו לא להרשות לי?
נופר: הוא אמר לי להגיד לך שזה שקר אחד גדול. שזה לא ישר, זה זיבולים ושזה ישחית אותך.
ליאן: אוהו, מי שמדבר הצדיק הגדול!
נופר: ושהוא לא מסכים שתשתתפי בזה בשום פנים ואופן.
ליאן: כי הוא ממש מבין בדברים לא ישרים. אה, בעצם הוא כן!
נופר: ליאן! זה לא מצחיק.
ליאן: נכון, זה ממש לא מצחיק. פשוט אין לי כוח לבכות יותר בגללו.
נופר: יופי שאת מקבלת את זה בשקט. ככה לא יהיו בעיות…
ליאן: מה בשקט? אני לא מקבלת שום דבר! אין לו זכות! אני יעשה מה שבא לי! הוא לא יחליט בשבילי מה לעשות!
נופר: ליאן! זה אבא שלך וזו זכותו!
ליאן: יופי שהוא נזכר להתעורר..
נופר: ליאן! תקשיבי לי! נכון, את לא מסכימה איתו. נכון, שאת בדרך- כלל עושה מה שאת רוצה, נכון, אבל זה אבא שלך, ועם כל הכבוד- יש לו יותר ניסיון ממך!
ליאן: ואמא?…
נופר: עושה מה שאבא אומר.
ליאן: וגם את! אתן סתם פוחדות ממנו, ופוחדות להתעמת איתו!
נופר: את כ"כ דומה לו..
ליאן: אני לא דומה לו! ולא יעזור שום דבר! אני יעשה מה שבראש שלי!
נופר: ליאן, בבקשה בבקשה תעשי מה שהוא אומר, אני לא רוצה שתפגעי, זה גם משפיע על כולנו, בבקשה.
ליאן: למה עד שסוף סוף קורה לי משהוא טוב, הוא חייב להרוס? מי הוא חושב שהוא?
נופר: אבא שלך…
ליאן: אני הולכת להשתתף בהצגה.
נופר: הוא יכריח אותך..
ליאן: עוד נראה.. הולכות
שיר: מרגיש אחר [סינרגיה]
סצנה חמש עשרה: ליאן מודיע למוטי על העזיבה:
מוטי: לא, לא לא לא, את לא יכולה לעזוב, מה יהיה על התפקיד שלך?
ליאן: כבר אמרתי: זה לא שאני לא רוצה, אני רוצה מאוד! אני פשוט לא יכולה.
מוטי: מה קרה, מותק? הזמנים קשים לך? את רוצה לשנות קצת את הדמות? אפשר לסדר את זה.
ליאן: מה קרה שאתה דואג כ"כ? אצל חגית לא היית כזה מתחשב.
מוטי: חגית לא קשורה לעניין הזה.
ליאן: טוב. עכשיו גם אני לא יהיה קשורה.
סצנה שש עשרה: ליאן והחבר'ה מדברים:
אפרת: אני לא מאמינה שפרשת! למה?
ליהי: את יודעת שהציעו לי את התפקיד שלך? אוי, סליחה.
ליאן: אני פשוט לא יכולה.
חגית: אבל למה- אה… אוי…..
התאומים: מה 'אה…אוי…'
חגית: כלום. מה יש? נזכרתי שאמא שלי בקשה שהיום אני אחזור מוקדם.
אפרת: באמת?
חגית: כן.
אדיר: ליאן, באמת, למה עזבת?
ליאן: ה.. ההורים שלי לא מרשים לי.
ליהי: מה? למה?
ליאן: אהה…- הם אומרים שאני צעירה מדי.
אלעד: איזה שטויות!
איתי: זה לא שטויות, ליאן אל תקשיבי לו- גם ההורים שלנו בקושי הסכימו.
אלעד: מזל שהבמאי שומר שבת.
ליאן: מה באמת הבמאי אמר כששמע שעזבתי?
אדיר: אה… כלום! לא שאנחנו שמענו אותו מעיר משהו!
ליהי נאנחת
ליאן: אתה שקרן ממש גרוע, אין לי מושג איך השגת תפקיד ראשי.
אדיר: טוב, עם את באמת רוצה לדעת-
איתי: הוא אמר שממש חבל לו שאת עוזבת.
אלעד: והוא אמר שכישרון משחק כמו שלך הוא ממש נדיר
ליהי: ושהוא ידבר עם ההורים שלך בעצמו וישכנע אותם-
ליאן: לא!
אדיר: מה שהוא באמת אמר זה, ש-, טוב, הוא אמר, הוא אמר ש-
ליאן: נו תגיד את זה כבר!
אדיר: הוא אמר שטוב שפרשת וליהי תקבל את התפקיד. ככה היא לא תקנא והתפקיד של אפרת לא יהיה קטן. כי היא תקבל את התפקיד של ליהי ולא תסתפק בדמות שגירדו מאיפה שהוא.
חגית: אאוויץ, אין פלא שהם העיפו אותי ככה. והיה להם תרוץ מצוין- הם לא ראו אותי משחקת דמות ולא היו מעוניינים….
אפרת: אתן רוצות שאני אפרוש אתכן? ל'אות מחאה'?
ליאן וחגית: אל תהיי טיפשה!
אדיר: אפשר לארגן משלחת להורים של ליאן. אם הם יתנו לה אישור זה לא מאוחר מידי בשבילך.
ליאן: לא, לא כדאי…
התאומים: למה?
ליאן: כי, כי, הם… הם לא יאהבו את זה.
כולם [חוץ מחגית]: למה?
ליאן: כי…
חגית: ההורים שלך לא הרשו אפילו לנופר והופיע, נכון? בהצגת בית- הספר.
ליאן: אה- נכון! אין סיכוי שירשו לי להשתתף בהצגה בסדר גודל כזה.
אפרת: וואו, איזה הורים שמרנים.
ליאן: מה לעשות.
סצנה שבע עשרה: סצנת סיום, ליאן וחגית מדברות, שאר החבר'ה מגשימים את החלום. חגית באה לנגן, ליאן מאחוריה מתחילה לדבר:
ליאן: את מנגנת?
חגית [מושכת את היד מהפסנתר]: לא.
ליאן: למה?
חגית: כי זה לא ישנה כלום.
ליאן: אז מה? זה יגרום לך להרגיש טוב.
שותקות. מתיישבות על שפת הבמה.
ליאן: אז בסוף אף- אחת מאתנו לא הולכת להופיע.
חגית: לזכות בכבוד.
ליאן: ובתהילה.
חגית: של ליהנות מפרות הניצחון.
ליאן: סתם השקענו, הה?
חגית: לא סתם, עשינו את זה בשביל עצמינו. הרווחנו מזה בכל זאת.
ליאן: את ממש השתנת, את יודעת? התהליך הזה שינה אותך.
חגית: גם אותך.
ביחד: את הרבה יותר…- רגועה.
ביחד: הי! אמרנו ביחד!
שתיקה
ליאן: אז הפריימריז הגדול מתחיל הערב?
חגית: כן, נפרדתי מהם כבר בארבע.
ליאן: גם אני, בשלוש.
חגית: את מקנאה בהם.
ליאן: גם את.
חגית: אני לא שולטת על זה, אני שמחה בשבילם, אבל גם מקנאה.
ליאן: גם אני. אז מה? את הולכת להצגה? לאחל להם בהצלחה?
חגית: אני אבוא בהצגה שנייה. במלא אין הפסקה באמצע.
ליאן: הם לא יחפשו אותנו.
שתיקה.
ליאן: תודה שחיפית עליי.
חגית: מתי?
ליאן: כשהם רצו לדבר עם ההורים שלי, השקר הזה עם נופר וההצגה שאסור… הייתי צריכה להודות לך אז.
חגית: זה בסדר, כל אחד היה עושה את זה. זה הסתדר?
ליאן: לא. בואי לא נדבר על זה.
חגית: בסדר.
שיר: קשה לי לא להתרגש. הבנות עדיין יושבות על הבמה. השיר מבוצע מאחוריהם על- ידי שאר הילדים שרים יחסית בשקט. בצלילים האחרונים של השיר מסתכלות אחת על השנייה פעם אחת. 'נוגחות' בכתף אחת של השנייה בעדינות, מין מכת ניחומים. מחייכות בהשלמה.

הסוף.