תחנת אוטובוס

igvedmak 29/03/2018 558 צפיות אין תגובות

בוקר צפרירי, השמש מאירה חלש,
קרני האור מלטפים את פניך במקצת.
אתה עומד בבוקר עם מצב רוח סטבילי.
שומע מוזיקה, מחכה לאוטובוס
ורואה אנשים, כל מיני אנשים:
אחד נשען על מעקה עם פרצוף זועף,
השניה יושבת בתחנה, לומדת ושותה קפה
וכמה אנשים משוחחים ביניהם.
מרוב הסקרנות, אתה מתבונן מסביבך,
אתה זורק מבט מהיר אל עבר המדרכה שממול ורואה בן אדם נכה –
גדם עם פנים נפולות.
בתוכך, מתחילה להיות סערת רגשות שלילית,
היא מתמשכת לשניה או יותר…
ועולה לך המחשבה – איך זה להיות כמוהו?
ואם אתה יכולת להיות במקומו?
תוך שניה, אתה מוריד את המבט לרצפה,
הרצפה אפורה ועכורה,
מלוכלכת, לא יאה.
כשאתה מחזיר את מבטך ישר,
אתה רואה גן ילדים.
אווירה שונה לחלוטין, אפשר לראות לפי הגוונים שסובבים את הגן.
אתה רואה ילדים קטנים משחקים ונהנים,
זה מעלה לך חיוך קטן בצד.
גורם לרצון עז להיות במקומם,
להנות, לחוש שוב איך זה להיות קטן.
אולם, כבר מאוחר, כל זה מאחורינו.
מפה, המחשבות רק מתעמקות…
אתה חושב מה יהיה בעד כמה שנים?, מה יקרה לך?,
חושב על בעיות, על דברים משמחים,
הראש מלא במחשבות שסותרות אחת את השניה.
אתה לא יודע על מה לחשוב קודם,
וכשאתה בוחר כבר….
האוטובוס מגיע ואתה עולה עליו, מתיישב ליד החלון,
וטובע במחשבות שלך כשאתה בוהה בחלון.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך