כשהאסור מותר – פרק 12.

עברו כבר שנתיים מאז הנשיקה הראשונה של יוזף וגיטל.
״אנחנו צריכים לדבר.״
גיטל הרימה מבטה אליו בהפתעה. הוא התיישב לידה, אובד עצות.
היא ליטפה בעדינות את כתפו. ״מה קורה, יוזף?״
״אני צריך לספר לך משהו שמעיק עלי מאז שפגשתי אותך,״ הוא נשם עמוק.
סוף סוף הוא יספר לה מה הוא עושה בגטו!
היא הביטה בו בציפיה.
״הייתי נשוי כשהכרנו.״
גיטל כמעט נפלה מהכיסא. ״מ – מה?״ היא גימגמה, מקווה שלא שמעה טוב.
״אבל התגרשתי חודשיים אחרי הנשיקה שלנו.״
גיטל הביטה בו בעיניים רחבות. הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך.
״היו בבעלותי שתי דירות. באחת מהן גרתי עם גרושתי, והשנייה זו הדירה הזאת. כמעט ולא התראיתי עם גרושתי מאז שפגשתי אותך. הייתי אומר לה שאני נמצא בגטו כל היום. לבסוף כשנפרדתי ממנה אמרתי לה שאין לי זמן לקשר הזה, שאני נמצא בגטו כל היום ושלפעמים אני נמצא בדירה הזאת -״ הוא החווה בידו לכיוון הדלת – ״כדי לאכול או כדי לערוך רישומים בשקט, כי הדירה הזאת מאוד קרובה לגטו. בגלל זה הייתי לעתים קרובות מדבר בטלפון מאחורי דלת סגורה.״
״אז בעצם… בעל בגד באשתו איתי?״ גיטל שאלה בשקט. היא הרגישה נורא.
״את צריכה להבין אותי! את פשוט הופעת במיון ואני שכחתי מזה שאני נשוי, מזה שאני נאצי ואת יהודיה!״ הוא דיבר בלהט. ״את צריכה לנסות לראות את העניין גם מנקודת המבט שלי! מעולם לא הייתי מאוהב בצורה כזאת!״
היא הסמיקה, אך מייד חזרה לעצמה. ״מה שעשית עדיין לא בסדר…״
״אני יודע. הרגשתי נורא, וגם הרגשתי נורא על כך שלא סיפרתי לך על זה. התפוצצתי מבפנים, אבל פחדתי שתעזבי אותי.״ הוא נאנח וסילסל קווצה משיערה סביב האצבע שלו. ״את מטריפה אותי, גיטל. בחיים שלי לא פגשתי מישהי כמוך… את כל כך יפה וביישנית וחכמה ועם זאת כל כך מסתורית.״
הלחיים שלה בערו. ״אני לא מסתורית…״
״בטח שכן. עד עכשיו אני לא מבין איך הראש שלך עובד… אבל מה שכן, הוא עובד טוב.״ הוא צחק. השעה היתה כבר מאוחרת, ושניהם יצאו מהמקלחת רק לא מזמן. ״בואי נלך לישון…״ הוא מלמל, והיא עשתה כדבריו.
היא שכבה בין זרועותיו ושפתיו שקעו בשיער שלה. ״עדיין לא הבנתי אם את סולחת לי על שלא סיפרתי לך.״
״אני אסלח לך… אבל שזה לא יקרה שוב,״ היא ביקשה.
״איך זה יקרה שוב?״ הוא צחק. ״החתונה הבאה שלי תהיה איתך!״

החיים עם הפרטיזנים היו טובים.
הם היו קבוצה קטנה, אבל לפחות אלכסנדר הפסיק להתלונן.
מנדל היה המתבגר היחיד בקבוצה. הרשל המשיך לדאוג לו ולעזור לו כאילו היה אחיו הגדול, ומנדל היה אסיר תודה על כך.