אם יש זוועות בחוץ…

(תקראו קודם את רציתי להוסיף!!!)

אבא שלי לא האמין לי.
הוא, כמו רבים אחרים, לא רצה לשמוע. ״יש לנו כסף, שורשים וכוח,״ הוא היה אומר לי, ״לא דבר ולא חצי דבר יקרו לנו.״ אבל הוא טעה, כי הרוע המשתלט לא פוסח על אף אחד, והיינו צריכים לנחש זאת מראש, כפי שאני עצמי עשיתי.
מידי יום יצאה פקודה חדשה מה עלינו לעשות -או, ליתר דיוק- לא לעשות. נאלצנו למסור דברים, להיכנע, ללכת, לא להיכנס, לעשות ככה ולא ככה… חיינו השתנו.
ואז ביום אחד, כרוזים וחיילים הציפו את רחובותינו ומיינו אותנו כמו חולצות ישנות. מי שהיה חזק, בוגר ובכושר טוב נשלח למשאית אחת, והחולים, הזקנים והפעוטות למשאית אחרת. ראיתי שם אוהבים נקרעים זו מזרועות זה, קשישים שהמבט הטוב בעיניהם כבה לעולם, אבות המנסים לתפוס בילדיהם האומללים, אימהות שחונקות את תינוקיהן הרכים, לבל יסבלו עוד.
אני ואבי נשלחנו הרחק מאימי, שהייתה בהריון מתקדם, ומאחותי הקטנה בת החמש.
נסענו דחוקים במשאית, כמו בהמות משא. בקושי היו שם עוד בנות. המשאית הייתה צפופה וכל מהמורה בדרך טלטלה והקפיצה אותנו. את אבי, כמו שאר הגברים, דחפו ובעטו אל מחוץ למשאית, לאזור אחר, ואנחנו המשכנו.
׳העבודה משחררת׳ הייתה הסיסמה.
הו, היא הייתה משחררת, אנשים חולים ורועדים ורעבים ומוכים וקפואים השתחררו לאחר שהעבודה גבתה מהם מחיר עליאי. אני זוכרת, שראיתי אישה אחת צונחת לקרקע ללא נשימה באפה וחיים בגופה, אני זוכרת שחשבתי אז שיש לה מזל.
החיים הפכו לסיוט. עורי החיוור ממילא שנראה עכשיו שקוף נמתח בקושי על עצמותי והיה מלא בלכלוך, שריטות מנפילות, פצעים מהצלפות ומיליון סימנים כחולים.
הסימנים הכחולים היו החברים שלי.
כל בוקר, הייתי מוסיפה לעצמי עוד אחד, בכך שצבטתי את עצמי, בודקת עם כבר התעוררתי מהסיוט או לא. לאחד מהם קראתי איני, על שם אחותי, לאחר דולי, על שם אבי. חברים רבים ובני משפחה סבבו אותי בעובדי במחנה.
מדי פעם, היו מגיעות נשים ונערות חדשות, חלקן היו שורדות, וחלקן נשלחו על הרכבת.
אני קראתי לרכבת הזאת ׳הלילה׳, כי מי שעלה עליה הלך לישון.
לנצח, כך סופר.
ללכת במחנה, יחפה, בשמש הקופחת, לגופי מה שהפך להיות סמרטוטים מרופטים, בין מבנים מטושטשים וגבוהים, הזכיר לי בית קברות. האנשים היו הולכים אבלים וחפויי ראש, בשקט מייסר, גוררים את עצמם עוד קצת קדימה. רק העיינים הממצמצות הודיעו אם השלד שמולך עוד בחיים או שלא.
והתופת קרא לי.
הוא תמיד בא בלילות, שקט, וליטף את גופי הדואב. הייתי צורחת בליבי את הייסורים שפי לא יכל להוציא, והתופת אמר לי שזה יכול להיגמר.
מה גרם לי לסרב לו, זאת נשגב מבינתי. הייתי מנהלת עם התופת שיחות ארוכות שמילאו את זמני ההרוס, נראה שאבד הזמן לנצח.
את תחושת הזמן איבדתי עם כל חלל שנפל לריק.
החכמים מביננו, שידעו מה טוב להם, היו מטיחים את עצמם בקירות או נשכבים לרגלי עגלה. הרכבת ׳הלילה׳ תמיד קרצה באושר ונשפה בחדווה, מברכת את אלו שמשתחררים מהסיוט.
וכעבור נצח ועוד אינסוף, זכיתי לעלות על ׳הלילה׳ ולנסוע הרחק הרחק. למקום בו הורדנו נעלים והלכנו למבנים דמוי מקלחות.
שמחתי על שנפל בחלקי לברוח.
נכנסתי לתא אחד, דומני כי החושך בו היה מלאכותי, ואז הנשימה באפי נעשתה מאומצת. לא נבהלתי, הכרחתי את עצמי להישאר עומדת ובחנתי את מי שסביבי.
היו שכמוני, רק חיכו בסבלנות, והיו שצרחו בגרון חנוק, שורטים את קירות הבטון ותוקעים בה ציפורנים.
היו כאלה שנפלו קודם, כאלה שיותר מאוחר, ואני לא נפלתי.
התופת השאיר אותי עומדת, שלד מחייך, נשען על קיר, פניו כחולים ועיניו בוהות, ללא רוח חיים.
אז, הרגשתי ברת מזל.