יום של בכי

זה יום של ריקנות.
של זעקות כאב. ביום הזה אסור לילדים להשתולל, לחייך או לצחוק. גם לנו אסור. אסור לכולם. ככה זה, אסור.
כשמישהו מת הוא משאיר אחריו חלל ריק, מקום שצריך למלא. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות-להראות כמה שאנחנו ריקים, להפוך את המדינה שלנו לריקה ליום אחד.
זה קשה, קשה להרבה אנשים, לא לשמוח ולא להתבדח, קשה לנו לוותר על יום אחד שלנו כדי להנציח חיים שלמים שאבדו.

זה יום של מתח.
אנשים מתרוצצים לשם ולכאן כדי להכין טקסים ואירועים ביום הזה.
הורים ומורים שומרים שהילדים לא יעשו טעויות-ירעישו יותר מדי או יחייכו חיוך גדול מדי, רק בטעות.
פוסעים בהססנות, בוררים מילים בקפידה כדי לא לפגוע, לא להעיר את הדמעות והבכי.

זה יום של זעם.
לא ברור איך יכלו אנשים לרצוח ולהרוג כל כך הרבה, כל כך הרבה כמוהם.
לא ברור איך הסתירו הכל, שמרו על הדבר הנורא בסוד.
לא ברור איך הלכו עיוורים אחרי פקודות ומעשים נוראים.
לא ברור איך אנחנו הלכנו כעיוורים ולא שמנו לב.
לא העזנו לשים לב.

וזה בעיקר יום של בכי.
זה יום של בכי,כן- היום מותר לבכות.